חייך קודמים / רפי זברגר

בבא מציעא דף ס"ב ע''א-ע"ב

הרקע

ישנה מחלוקת בסוף הדף הקודם, האם ''ריבית קצוצה'' (ריבית האסורה מן התורה , למשל: לווה 100 ₪ ומחזיר 120 ₪) יוצאה בדיינים, כלומר הדיינים יכולים לחייב את המקבל ריבית להחזיר את הריבית שקיבל, או אינה יוצא בדיינים, ואינם יכולים לחייבו להחזיר. רבי אלעזר סובר שריבית קצוצה יוצאה בדיינים, ורבי יוחנן סובר שאינה יוצאה בדיינים.
 

הנושא

לאחר שהבאנו בעמוד הקודם הסבר לטעמו של רבי יוחנן, מסבירה הגמרא בתחילת הדף שלנו, את טעמו של רבי אלעזר.
עונה הגמרא שמקורו בפסוק, בפרשת בהר : אַל תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹקֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ: (ויקרא כ"ה, ל"ו)
מסביר רבי אלעזר – מקבל הריבית יחזיר לנותן הריבית, כדי ''שיחיה''.
ממשיכה הגמרא ושואלת, ומה יעשה רבי יוחנן עם פסוק זה? עונה הגמרא, שמפסוק זה לומדים דין מפורסם מאוד:
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך.
מדובר בשניים ההולכים במדבר, ויש לאחד מהם כד מים שיכול להספיק רק לאחד להישאר בחיים. השאלה: האם בעל המים יתן גם לחברו לשתות, ואז שניהם ימותו אבל ''אחד לא רואה במותו של חברו'' – זוהי דעתו של בן פטורא לעומתו, סובר רבי עקיבא מהפסוק ''שלנו'' וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ – החיים של האדם קודמים, לכן בעל המים שותה לבדו.
רבי עקיבא כנראה מסכים עקרונית עם סברתו של בן פטורה, אלא שהוא לומד מן הפסוק בתורה, כי יש להקדים את האדם עצמו, למרות שבכך גורם למותו של חברו.
 

מהו המסר?

ההלכה נפסקה כרבי עקיבא, כי אינו חייב להשתתף במים עם חברו, למרות שאותו רבי עקיבא פסוק במקום אחר (ירושלמי נדרים, פרק ט'):" ואהבת לרעך כמוך", והיא עצמה "כלל גדול בתורה" – כלומר, יש לאהוב את החבר בדיוק כמו שאדם אוהב את עצמו.
מסביר הרמב''ן את הסתירה לכאורה ואומר: אינו חייב לוותר על שלו בשביל חברו, שהרי מדוע ''דמו של החבר יהיה אדום יותר מדמו שלו''? אולם בכל מה שיהיה טוב לחברו שלא על חשבונו ישמח בטובתו ויסייע לו בכך.
כך גם צריך לחנך את ילדינו. לאהוב את החברים אהבת נפש, אבל אם זה בא על חשבון האדם עצמו, אינו מחויב לוותר עבור חברו. לכל דבר יש ''גבולות'' משלו, ויש לדעת לעמוד עליהם. ''לא להשתגע'' ולתת לאחרים, כאשר לאדם עצמו לא נשאר שום דבר. כל דבר צריך להיות בפרופורציה מתאימה ונכונה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]