אונאת דברים / רפי זברגר

בבא מציעא דף נט ע''א 

הרקע

אם בדרך כלל צריך לנסות ולאתר נושא מתוך הדף היומי, ממנו ניתן ללמוד מסרים לחיים, הרי הדף שלנו כולו, מביע מסר גדול אחד וחשוב מעין כמוהו. המשנה בדף הקודם הגדירה את הנושא באופן ברור נחרץ:
כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. משפט זה הפותח את המשנה וקובע מושג משמעותי מאוד: אונאת דברים.
משמעות המושג והאיסור: אין לצער את הזולת. כשם שאין ''לצערו'' בנושאים כלכליים וממוניים, כך אין לצער את הזולת בדיבור, במעשה או בכל צורה אחרת. המשנה מפרטת שלוש דוגמאות לאונאת דברים:
1. לא יאמר לו (לזבן בחנות) ''בכמה חפץ זה'', והוא אינו רוצה ליקח. קונה השואל את המוכר למחירו של מוצרו בחנותו, אך ממש אינו מעוניין לקנותו, הריהו מצערו בכך שהוא חשב שהנה בא לו קונה, אך זה - בכלל לא התכוון לקנות.
2. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו ''זכור מעשיך הראשונים''. אדם שעבר תהליך מורכב ותובעני של חזרה בתשובה, עזב את כל אורחות חיו הקודמים, במקרים רבים גם חברים ואולי גם משפחה, בוודאי אינו שש לשמוע כל הזמן על מעשיו שקדמו לתהליך החזרה בתשובה. אדם המחזיר אותו למעשים אלו, מצערו מאוד ועובר על איסור אונאת דברים.
3. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו ''זכור מעשה אבותיך''. גר שעבר תהליך עוד יותר משמעותי מבעל תשובה, עזב את עמו ומורשתו, נדד והלך לעם אחר, על אחת כמה וכמה שאינו חפץ לשמוע כל הזמן על מעשה אבותיו, המחזירים אותו כמה שלבים אחורנית ומצערים אותו מאוד מאוד.
 

הנושא

הגמרא בעמוד הקודם ציטטה מספר מאמרים המחזקים את האיסור של אונאת דברים, כמו למשל השוואת אונאת דברים לאונאת ממון בדברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי: גודל אונאת דברים מאונאת ממון, שזה (אונאת דברים) נאמר בו: וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ (ויקרא כ''ה, י''ז), וזה (אונאת ממון) לא נאמר בו וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ . האיסור שבו התורה קוראת באופן מפורש לאדם העובר עליו לפחד ולירוא מפני הקדוש ברוך הוא, גדול משמעותית יותר מעבירה בה אין קריאה שכזו.
בתחילת הדף שלנו ישנו מאמר מפתח ידוע, (יש מחלוקת מי אמר את המאמר), בנושא של אונאת דברים, הנלמד ממעשה יהודה ותמר בספר בראשית: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. כלומר, האיסור לצער את החבר הוא כל כך חמור, עד אשר הוא חייב להיהרג במקרים קיצוניים, רק כדי לא לגרום לצער החבר!
משפט כל כך קשה, כל כך חזק, המציג את האיסור לצער את הזולת כאיסור טוטאלי, ואסור בתכלית האיסור עד כדי סכנת חיים למצער.
כל זאת נלמד מתמר אשר לא אמרה ליהודה מאומה, על כך שהוא זה האדם, אשר שכב עמה על אם הדרך, ואפילו תוך כדי סכנת שריפה באש, אלא העבירה אליו את האתנן שקבלה לאחר מעשה זה: הִ֣וא מוּצֵ֗את (לשריפה) וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר נָ֔א לְמִ֫י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֪ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה: (בראשית ל"ח, כ"ה)
 

מהו המסר?

זהו מסר כל כך פשוט, וכל כך קשה לביצוע. לחשוב כל הזמן, האם המעשה או הדיבור שאנו מדברים מצער מישהו בסביבתנו. לפעמים אפילו מבע פנים זה או אחר, יכול לצער את בן שחתנו, וגם הוא בגדר ''אבק אונאת דברים''.
לא לצער אף אחד: לא את ההורים ולא את המורים. לא את ילדינו (כן, כן!) וגם לא את תלמידינו. לא את המוכר בחנות, ולא את הספרנית בספריה. לא את נהג האוטובוס ולא את מנקה הרחובות. לא את האשה ולא את הבעל. לא את מי שצועק עלינו, וגם לא את מי שמתנכל לנו. לא לצער קבוצת אנשים ואל לצער עדה שלימה (בכינויי גנאי), לא לצער רבנים ולא לצער אנשים מ''מחנה אחר'', לא לצער אנשים המתנגדים לנו, ולא לצער אנשים שונים ו''משונים''.
לא לצער אף אדם ולא לצער אף אחד. וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת עֲמִית֔וֹ (אונאת דברים) וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹק֑יךָ כִּ֪י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹקֵיכֶֽם: (ויקרא שם)


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]