שכירות ביומיה מכירה היא
בבא מציעא נו ע"ב
"בעי רבי זירא: שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה? ממכר אמר רחמנא - אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא? - אמר ליה אביי: מי כתיב ממכר לעולם? ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא".
קשה, הכיצד אומר אביי ששכירות היא מכירה, והרי הוא עצמו סובר במסכת בבא קמא דף קיג ע"ב שעבד עברי הפקעת הלוואתו הוא, ואין גופו קנוי. ואם תשלום על עבד עברי שמשתלם מראש אינו קונה ואינו אלא הלואה, קל וחומר שבשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף לא נקנה דבר!
אלא שאביי אינו עוסק כאן במכירת הגוף, אלא במכירה כלשהי, ובשכירות נמכרת זכות השימוש.
בתירוץ זה תירץ כאן הרשב"א קושיה נוספת:
"וא"ת והיכי קאמר הכא דשכירות מכירה ליומא היא והא אסיקנא בפ"ק דע"א (מסכת עבודה זרה דף טו ע"א) דשכירות לא קנייה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, י"ל דביתו וקנין כספו לא מיקרי אבל מ"מ קנויה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה".
כך תירץ גם בתוספות הרא"ש בתירוץ הראשון. ולפי הנ"ל מוכח כתירוץ זה, ואין צריך לתירוץ התוספות שהביא תוספות הרא"ש בתירוץ השני, דגבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות. ועוד קשה על התירוץ השני שהעיקר חסר מהספר והיה לאביי להזכיר את המקרא. ואדרבה, אביי בסתמא אמר דהאי נמי מכירה היא, והיה לו להודות שאינה מכירה גמורה, אלא שאעפ"כ נדרשת מקרא.
