סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

דברים החשובים לאדם / רפי זברגר

בבא מציעא דף נו ע''ב 

 

הרקע

משנה המתחילה בסוף עמוד א' עוסקת בדברים שאין להם אונאה. כזכור, אין לגבות מחיר הגבוה ביותר משישית מערך העסקה, או נמוך ביותר משישית מערך העסקה. משנתנו מביאה מקרים, בהם לא מתייחסים לאונאה:
העבדים, השטרות, הקרקעות, וההקדשות – אין להם תשלומי כפל, ולא ארבעה וחמשה... כלומר, המשנה מפרטת את הדינים שאינם נוהגים במכירה של עבדים, או שטרי חוב [המחייבים את האדם לשלם את חובו], או מכירה של קרקעות, או חילול הקדשות – בכל הדינים הללו לא שייך דין אונאה. המשנה מרחיבה זאת, ואומרת כי באותם מקרים אין גם דין כפל או ארבעה וחמישה – אם גנב למשל קרקעות או עבדים – אינו מחזיר כפל מערכו של העבד וכדו'. הגמרא לומדת את כל הדינים הללו מפסוקים.  
 

הנושא

הגמרא שואלת, האם יש עוד מקרים בהם אין דין אונאה? בתחילה, שואלים על נושא שכירות. כלומר, אם שכרו במחיר הגבוה ביותר משישית מערך הקרקע/עבדים וכו' או נמוך ביותר משישית – האם גם על זה עוברים באיסור אונאת ממון?
בהמשך, שואל רבא על מקרה נוסף: חיטין וזרען בקרקע מהו? והגמרא מסבירה את צדדי הספק של רבא: כמאן דשדייה בכדא דמיין ויש להם אונאה – צד אחד של הספק: האם נתייחס לזרעים כאילו מונחים בתוך כד, ואז הם כמו מטלטלין, ויש להם דין אונאה, או דילמא בטלינהו אגב ארעא. והצד השני של הספק: הרי הם טמונים בקרקע, אם כן, הם בטלים אגב הקרקע, ואז יש לדון אותם כמו קרקע ואמרנו שלקרקע אין דין אונאה? 
הגמרא ממשיכה לדון בשאלתו של רבא, ומנסה להבין את המקרה: אילימא, דאמר להו שדי בהו שיתא, ואתו סהדי ואמרו דלא שדא בהו אלא חמישה? כלומר, האדם עצמו נקב במספר ואמר כי הוא שם ששה חיטים בתוך הקרקע, ולאחר מכן, באו עדים והעידו כי היו רק חמישה חיטין? 
העמדה זו של הבעיה נדחית ע''י הגמרא לאור דין אחר שאמר רבא: כל דבר שבמדה, במניין ושבמשקל – אפילו פחות מכדי אונאה – חוזר. כלומר, אם אדם התייחס לנידון וספר אותם אחד אחד, או שקל אותם או מדד אותם במידה מוגדרת – כל המקרים הללו, אין בהם דין אונאה, ויש לתת בדיוק כפי שנמדד או נספר.  
 

מהו המסר?

אם אדם פורט לפרוטות, ע''י שהוא שוקל במשקל מדויק את החפץ, או שהוא מודד אותו לדעת בדיוק מהם מידותיו, או שהוא סופר אחד אחד, כל המקרים הללו, אנו רואים כי האדם מבקש להתייחס בדיוק רב למה שהוא עשה.
ניתן להכיל דין זה על מצבים שונים בחיים, בהם אנו רואים כי אדם מתייחס בכובד ראש, ובשום שכל לנושא מסוים, לא מזלזל, לא מחפף, אלא שם לב לכל פרט ופרט. במקרים אלו, גם לסובבים אותם, חברים או משפחה – חייבים ''לתת כבוד'' לאדם זה, ולהתייחס בהבנה וברצינות לכוונותיו ורצונותיו של הזולת. אין לזלזל, או להמעיט בכבוד החפץ, כאשר האדם נותן משקל רב לכל רכיב ורכיב של החפץ. ובכלל, אין לזלזל בכבודו של אדם, המתייחס לדבר מסוים ביחס של כבוד, גם אם אין זה נראה לנו חשוב כלל ועיקר.
הדבר נכון שבעתיים ביחס לילדים. כידוע, ילדים מתייחסים לכל מיני חפצים בכבוד, משחקים איתם, או ''מבלים'' איתם זמן רב, למרות שלנו המבוגרים, נראה הדבר שטותי וחסר ערך. גם במקרים אלו יש להתייחס בכבוד לרצונותיהם של הילדים ולא לזלזל ב''חפצים שלהם''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר