הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אחיקם קשת, מכון הירושלמי

בבא-מציעא נט ע"ב

תנורו של עכנאי ודרכה של מחלוקת לשם שמיים

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח וכו'. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול,
שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת וכו'.
אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף.
(תלמוד בבלי ב"מ נט:)

כאשר אנו מעיינים במעשה זה, בדרך כלל עיקר עיסוקנו הוא בדעתם של רבי יהושע ורבן גמליאל, שכמותם נפסקה ההלכה, ש"אחרי רבים להטות".
אך מה סבר רבי אליעזר? מדוע הוא הקפיד עליהם ולא קיבל את דעתם? מדוע הענישם ו"כל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף "?
בפשטות נראה כי הוא סבר שיש לפסוק כמותו, נגד הכלל של אחרי רבים להטות.
אלא שמעשה ידוע זה מובא אף בירושלמי – במסכת מועד קטן (פ"ג ה"א, דף י:), ושם נוספה שאלה המבהירה לנו את עיקר קפידתו של רבי אליעזר:
"ולית ר' אליעזר ידע שאחרי רבים להטות? לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו".
ופירש קרבן העדה: "שהיה להם לחוש לכבודו שהוא זקן ולשרפו שלא בפניו וכו'".
בירושלמי אם כן מבואר שעיקר קפידתו לא היתה על פסיקת ההלכה, והוא קיבל את הכלל שאחרי רבים להטות. אלא קפידתו היתה על אופן המחלוקת, על כך שלא חששו לכבודו.
אלא שבבבלי, כאמור, עניין זה לא מופיע, ומשמע שקפידתו נובעת מעצם המחלוקת, ומכך שעמד בדעתו.
ההבדל בין הירושלמי לבבלי בזה מתאים לדברי הגמרא בסנהדרין (כד.):
"אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה".
דרכם של תלמידי חכמים בארץ ישראל – בניגוד לתלמידי החכמים שבבבל – היתה שדרך המחלוקת היא בנועם. אם כן מובן שע"פ הירושלמי, קפידתו של רבי אליעזר היתה על כך שמחלוקת זו ושריפת טהרותיו לא היתה בדרך של נועם.