הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ושמואל - כמי ההלכה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא נא ע"א-ע"ב
איתמר, האומר לחבירו: על מנת שאין לך עלי אונאה,
רב אמר: יש לו עליו אונאה,
ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה.
לימא רב דאמר כרבי מאיר, ושמואל דאמר כרבי יהודה.
דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים. -
אמר לך רב: אנא דאמרי - אפילו לרבי יהודה;
עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם - אלא דידעה וקא מחלה,
אבל הכא - מי ידע דמחיל? -
ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר;
עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם - אלא דודאי קא עקר,
אבל הכא - מי יימר דקא עקר מידי? -
אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה - אין לו עליו אונאה,
על מנת שאין בו אונאה - הרי יש בו אונאה. -
מיתיבי: הנושא והנותן באמנה, והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה - אין לו עליו אונאה. -
לרב דאמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, הא מני? -
אמר אביי: מחוורתא רב אמר כרבי מאיר, ושמואל דאמר כרבי יהודה. -
רבא אמר: לא קשיא;
כאן - בסתם, כאן - במפרש.
דתניא: במה דברים אמורים - בסתם,
אבל במפרש, מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה - אין לו עליו אונאה.
וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה, יודע אני בו ששוה מאתים, על מנת שאין לך עלי אונאה - אין לו עליו אונאה.
1.
מחלוקת בין רב ושמואל.
2.
הגמרא מנסה לתלות את מחלוקתם במחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה. והגמרא מפרטת "רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה".
2.1
ולפי זה כנראה שיש לפסוק כשמואל כי הוא סובר כרבי יהודה, והכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר.
3.
רב מיישב את דבריו גם לפי רבי יהודה, ושמואל מיישב את דבריו גם לפי רבי מאיר.
אמנם יתכן, שהגמרא היא זו שמיישבת את דברי רב ושמואל לפי שני התנאים, ולא רב ושמואל עצמם אומרים את הדברים - בגלל הניסוח "אמר לך...", ניסוח שמתאים ל"עורך הגמרא".
3.1
כלומר, שתי המחלוקות אין תלויות זו בזו.
4.
אחר כך הגמרא מקשה על רב מברייתא, ואביי מיישב שבאמת רב סובר כרבי מאיר ושמואל סובר כרבי יהודה - כבסעיף 2.
ורבא מיישב באופן אחר שמתאים לסעיפים 3-3.1 לעיל.
5.
ממהלך הגמרא לעיל נראה לכאורה שצריך לפסוק כרב מכיוון שהגמרא דנה בעיקר לפי שיטתו [על פי הכלל שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה"] - הגמרא מקשה עליו ואביי ורבא מיישבים.
5.
תוספות מסכת בבא מציעא דף נא עמוד ב:
במה דברים אמורים בסתם -
ר"ח פסק כרב דהלכתא כרב באיסורי
ר"ח פוסק בסוגייתנו כרב לפי הכלל "רב ושמואל הלכה כרב באיסורי" ונושא הדיון בסוגייתנו - אם יש אונאה - שייך לתחום "איסורי".
5.1
נראה לי להסביר, שאמנם בפועל מדובר במחלוקת על שאלה ממונית - אם יש דיני אונאה [ביטול מקח ו/או החזרת סכום האונאה] - אבל הנושא הכללי שביסוד הדין מבוסס על איסור לא תעשה - "לא תונו" - בתחום ה"איסורים", כמו שהגמרא מביאה בתחילת סוגייתנו כשהיא מבססת את דיני אונאה על הפסוק "אל תונו":
"גמרא. מנהני מילי? דתנו רבנן: +ויקרא כ"ה+ וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו. אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין - תלמוד לומר +ויקרא כ"ה+ או קנה אל תונו. "
5.1
ותוס' מקשה:
תימה דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני
תוס' לא מקבל את דברינו לעיל בסעיף 5.1, והוא סובר שבסוגייתנו מדובר ב"דיני" - בדיני ממונות - ולפי הכלל שהלכה כשמואל "בדיני" נגד רב יש לפסוק בסוגייתנו כשמואל.
6.
ובשאילתות דרב אחאי פרשת בהר סיני פוסק כרב משום דהך ברייתא קאי כוותיה דמפליג בין סתם למפרש ואתיא לדידיה שפיר כר' יהודה אבל לשמואל לא מתוקמא לא כר"מ ולא כרבי יהודה
דבריו מתאימים קצת לדברינו לעיל בסוף סעיף 4, שיש ברייתא שמתאימה יותר לשיטת רב - לפי הסברו של רבא.
6.1
והוא דוחה את ההכרח האמור לעיל בסעיף 6. ואת הברייתא שהסביר רבא ניתן ליישב גם לפי שמואל.
וריב"ן פי' דלשמואל הכי פירושא דברייתא בד"א בסתם פי' שלא אמר ע"מ אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה כו' ואתיא כרבי יהודה
אי נמי י"ל אורחא דמילתא נקט דאותו שאמר ע"מ שאין לך עלי אונאה רגיל לומר איני יודע שאינו שוה כו' אף על פי שאינו יודע אם אמר אמת ואתיא אפילו כר"מ דלא ידע דקעקר.
7.
רמב"ם הלכות מכירה פרק יג הלכה ג:
האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונייה יש לו ג עליו הונייה, במה דברים אמורים בסתם שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול, ואין צריך לומר אם אמר לו על מנת שאין בו הונייה שהרי יש בו, אבל במפרש אין לו הונייה שכל תנאי שבממון קיים.
7.1
הגהות מיימוניות הלכות מכירה פרק יג הלכה ג:
[ג] וכ"פ השאלתות וכן ר"ח כרב ודלא כשמואל דאמר אין לו עליו אונאה וכ"פ ראבי"ה דהא איסור לאו הוא והלכתא כרב באיסורי וכן פירש בעל ס"ה כרבינו המחבר
כלומר, הרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרב וכלעיל בסעיף 5 [וכנראה שיש להסביר את הרמב"ם כהסברנו לעיל בסעיף 5.1]
7.2
ודלא כיש גאונים שפסקו כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני:
יש פוסקים כלעיל בסעיף 5.1.
8.
נראה לי להוסיף: כאשר יש דין שקשור גם ל"איסורא" וגם ל"ממונא" תלוי בכמה גורמים כיצד להכריע:
8.1
לפי מה המסבב ומה המסובב הסוגיה מסויימת - לכאורה בסגייתנו הפסוק - ה"איסורא" הוא העיקר.
8.2
או בעיקר תלוי כיצד החכם מנסח את הדין, כ"ממונא" - כבסוגייתנו.
על כל הנ"ל בסוגייתנו ראה למשל בספר "מורשת משה":
בפשטות היה מקום לתלות את מחלוקת הראשונים האם ספק אונאה הוא ספק איסורא או ספק ממונא במחלוקת הראשונים הובאה בסי' סב ג מהו מקור החיוב להחזיר אונאה
האם המקור הוא מדין והשיב את הגזילה
או שהמקור הוא מפרשת אונאה.
לסוברים שהחיוב הוא מדין והשיב מבואר שאין המקח מזכה את המוכר בדמים שהם שיעור האונאה אלא הם בגזילה אצלו ולכן עליו להשיבם
משא"כ לסוברים שמקור ההשבה הוא מפרשת אונאה מבואר שמצד המקח זכותו להחזיק בדמים כיון שקיבל אותם בתמורה לחפץ ורק ישנו חיוב מחודש המחייבו להשיב את הדמים וכדכתב בחי' הגר"ח סעף ממכיס
לסוברים שדמי האונאה הם בגזילה תחת ידו, דמי לכל ספק גזילה ששורש הנידון הוא בדיני הממונות למי יש את הזכות להיות בעלים על הממון דהתורה אסרה לקחת ממון שיש לשני זכות להחזיק אותו
ולכך חשיב ספק ממון
והוא הדין ספק אונאה הוי ספק האם למאנה יש את הזכות להחזיק את הממון ואין זו גזילה
או דלמא למתאנה יש את הזכות להחזיק את הממון והוי גזילה וכך סברו תוס' ולכן נקטו דהוי ספק ממון ור"ח סבר דהוי חיוב מחודש מפרשת אונאה
...
