סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

מי שאינו עומד בדבורו / רפי זברגר

בבא מציעא דף מח ע''ב 

 

הרקע

למדנו במשנה בתחילת הפרק: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות – יכול לחזור בו. והסברנו במשנה, מדוע למרות שהקונה נתן למוכר את הכסף [מעות], הקונה יכול לחזור בו, מכיוון שמעות לא קונות בחליפין, ולכן בעצם לא בוצע מעשה קנין, ולכן אין מניעה עקרונית לחזור מן העסקה. 
אבל המשנה הוסיפה תוספת חשובה ומעניינת להלכה זו: אבל אמרו [חכמים]: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. חכמים כביכול ''מקללים'' אדם זה ואומרים: אמנם אין לחייב בבית דין את מי שחזר בו מדיבורו, וביטל את העסקה למרות שהתחייב עליה, אבל הקדוש ברוך הוא ''פורע'' [מעניש] אותו, כמו שנענשו אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה [בוני מגדל בבל]. כלומר, חזרה מהבטחה לביצוע עסקה, אינה ''מתקבלת יפה בבית דין של מעלה'', והקדוש ברוך הוא מעניש עליה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים, האם ''מסתפקים'' בהודעה על ''הקללה'' ובית דין לא מקללים אותו, או שמא, מותר לבית דין "לקלל'' אותו, ללא התראה מוקדמת.
אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, רבא אמר: מילט לייט ליה. אביי סובר כי גם לבית דין אסור לקלל, מכוח פסוק בתורה (שמות, כ''ב, כ''ז): וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר, המלמד כי אסור לקלל נשיא וגם כל אדם מישראל. 
לעומתו, סובר רבא כי בית דין מקללים אותו, ולומדים מן המילה בְעַמְּךָ֖ בפסוק, כי אסור לקלל רק מי ש''עושה מעשה עמך'' , והאדם שאינו עומד בדיבורו, אינו עושה מעשה עמך, לכן – אין איסור לקללו, ובית דין מרשים לעצמם לקללו. 
השולחן ערוך (חושן משפט, ר''ד, ד') פוסק כרבא, כי בית דין מקלל בעצמו את האדם, אך הרמ''א מצטט את דעת הטור בשם הרא''ש, הפוסקים כאביי, ורק ''מודיעים'' לו על הקללה, אך לא מקללים בפועל.  
 

מהו המסר?

השולחן ערוך פוסק כרבא, כנראה מכוח כלל שיש לנו, הקובע כי במחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא, חוץ מששה מקרים בהם הלכה כאביי, והדין שלנו אינו נכלל בששת המקרים.
כפי שראינו, הרמ''א חולק עליו, ומסתמך על ראשונים אחרים, אשר חלקו וסברו כאביי כי יש להודיע בלבד.
כידוע, האשכנזים פוסקים כרמ''א, ונרשה לעצמנו לומר, כי נטיית הלב הולכת עם פסק זה.
ניתן ללמוד מפסקו של הרמ''א, כי גם במקרים בהם ''יש עניין'' לקלל, אנו "לא ממהרים לעשות זאת". אנו מסתפקים בהתראה ברורה וחד משמעית כלפי האדם, ומזהירים אותו לבל יקרה המקרה בו לא יעמוד בדיבור, שאם כן – ''יזכה לקללה'' מהקדוש ברוך הוא בעצמו.
נלמד מכך לכל יחסי אנוש, ובוודאי ליחסי הורים וילדים – אין למהר ולומר דברים לא טובים, כמו קללות והטחות אשמה וכעס על בני שיח שלנו. יש להישמר מכל ייחוס "דבר רע" לאנשים הסובבים אותנו, למרות שהם עושים ''מעשים אשר לא ייעשו''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר