הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ולוי חד אמר...
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא מה ע"א-ע"ב
איתמר, רב ולוי,
חד אמר: מטבע נעשה חליפין,
וחד אמר: אין מטבע נעשה חליפין. -
אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין -
משום דדעתיה אצורתא,
וצורתא עבידא דבטלא.
... אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין,
אקנויי - מיקנו בחליפין,
מידי דהוה אפירא לרב נחמן.
1.
יש מחלוקת עקרונית בין הפוסקים כמי ההלכה במחלוקות - בין רב ולוי - בדרך כלל. המחלוקת מבוססת על השאלה מי משניהם היה גדול יותר בחכמה.
2.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקנט:
רב ולוי הלכה כלוי, כ"כ ה"ה רפ"ט מהלכות מאכלות אסורות לדעת הרמב"ם וכן ראיתי למרן בכ"מ סוף הלכות תעניות ובב"י א"ח סי' תק"ס שכתב לדעת הרמב"ם דפסק כלוי נגד רב וכן נגד שמואל משום דגדול מרב ושמואל הוה הביא דבריו הר"ב שיירי כנה"ג בכללי התלמוד אות ל"ח ומדשתיק ליה ש"מ דאודויי אודי ליה
וכ"כ עוד הב"י בא"ה סי' ז' והבאר שבע סוף סוטה ודרך הקדש דף ט' ב'
ואני המך לבי מהסס בהאי כללא דמי הגיד לו למרן ז"ל דלוי גדול מרב ושמואל הוה
עד כאן מוכח שהרמב"ם סובר שלוי גדול מרב.
2.1
יש אומרים שהרמב"ם סובר להיפך, שרב גדול מלוי:
המשך ה"יד מלאכי":
ואי משום דאמרינן בסוף פ"א דסנהדרין דף י"ז ב' למדין לפני חכמים היינו לוי מר' הלא גם רב למד לפני ר' וכדאמרינן בפרק ראשית הגז דף קל"ז ב' דהוו נפקי זיקוקין מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דר' לפומיה דרב וכפירש"י שם שהיו נושאים ונותנים בהלכה
ועיין כתובות דף סט א' ובסוף יומא דף פז א' רב הוה פסיק סדרא קמיה דר'
וע"ע פרק אלו טריפות חולין דף נד א'
וביצה דף כד ב' ומבית דינו של ר' נמי הוה כדמוכח בהניזקין [גיטין דף נט א'
דא"ר אנא הואי במניינא דבי רבי ומינאי דידי מנו ברישא
וכ"כ הרמב"ם בפתיחת חבורו שרב ושמואל היו מבית דינו של רבינו הקדוש ויתר על זה המדקדק היטב שם בדבריו בלבבו יבין דלדעתו ז"ל רב ושמואל גדולים מלוי הוו
דהא חשיב לרב ושמואל בהדי י"א גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבי ולא חשיב ללוי בהדייהו
ואחרי מופלג יצא לאור עולם ספר חזון נחום על סדר טהרות ושם דף כ"ג א' ראיתי שכבר קדמני בדקדוק זה תגל נפשי באלהי וע"ש שסיים וז"ל עלה בידינו דהרמב"ם ס"ל דרב היה גדול מלוי וכן בכל מקום מוזכר בש"ס רב קודם לוי וכו' עד
ומ"מ בימי רבי שמואל חשוב מלוי היה לדעת הרמב"ם ע"כ
נמצאת אתה למד דלדעת הרמב"ם מיהא רב ושמואל גדולים מלוי הוו הפך מ"ש מרן לדעתו ז"ל דלוי היה גדול מרב ושמואל דליתא אחרי המחילה רבה
3.
נראה לי לומר שאולי מפני שהגמרא בשלב הראשון לא מכריעה כמי ההלכה, לכן הביאה את המחלוקת בניסוח של "חד אמר... וחד אמר".
3.1
הערה: הביטוי "חד אמר... וחד אמר..." ביחס לרב ולוי - 3 מופעים בש"ס [אבל לגבי רב ושמואל, למשל, מובא בש"ס הניסוח "חד אמר... וחד אמר" יותר מ 40 פעמים].
4.
המשך הגמרא:
אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין...
... אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין,
אקנויי - מיקנו בחליפין,
מידי דהוה אפירא לרב נחמן.
מדברי רב פפא משמע שהוא סובר/פוסק כאותה דעה במחלוקת שסוברת "אין מטבע נעשה חליפין".
5.
רמב"ם הלכות מכירה פרק ו הלכה א:
הפירות אף על פי שאין קונין בהן כמו שביארנו, הרי נקנין בקנין כשאר המטלטלין, אבל א המטבע כשם שאין קונין בו כך אינו נקנה בקנין, נמצא המטבע אינו נקנה בקנין, ואינו נעשה הוא עצמו קנין לקנות כשאר דברים.
הוא פוסק כרב פפא לעיל.
ויש לומר שרב פפא נחשב כ"בתראי" ביחס לרב ולוי, ולכן הלכה כמותו.
5.1
הערה: מדוע הרמב"ם לכאורה כופל את דבריו?
6.
רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ד סימן ב:
[בבא מציעא דף מו ע"א] וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין
וכן אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן אין מטבע נעשה חליפין
וכן הלכתא דמאן דאמר נעשה חליפין הוה ליה יחיד במקום רבים.
ורב פפא דהוה בתראה סבר אין מטבע נעשה חליפין...
הוא מביא כמה נימוקים להכרעה שאין מטבע נעשה חליפין.
6.1
נימוק א: רוב האמוראים כך פסקו, שאין מטבע נעשה חליפין - יחיד ורבים הלכה כרבים.
6.2
נימוק ב: רב פפא הוא "בתראה", ולכן הלכה כמותו.
6.3
מדוע הרא"ש זקוק לשני ההסברים?
ונראה לומר שהנימוק של "בתראי" אולי לא מתאים בסוגייתנו כי אין הכרח מלשונו של רב פפא שהוא פוסק שאין מטבע נעשה חליפין, כי אולי רב פפא רק מסביר [אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין...] ומוסיף, שגם מי שסובר שאין מטבע נעשה חליפין בכל זאת מסכים ש"אקנויי - מיקנו בחליפין".
6.4
ומדוע הרא"ש זקוק גם לנימוק של "הלכה כבתראי"?
אולי כי אותם אמוראים - עולא; רבה בר בר חנה - שחולקים על אחד מבעלי המחלוקת של "חד אמר" לא בהכרח הלכה כמותם למרות שהם רבים נגד יחיד, מפני שיתכן שהכלל שאין הלכה כיחיד נגד רבים רק כשברור מה אמר אותו אמורא יחיד, ולא בלשון "חד אמר".
