צר לי המקום / רפי זברגר

בבא מציעא דף מ ע''א 

הרקע

המשנה בתחילת הדף עוסקת ב''חסרונות''. מושג זה מלמד אותנו, כי פירות וכל שאר הגידולים, מתחסרים עם הזמן. כלומר, אם שמים כמות של מאה קילוגרם במקום מסוים, לאחר פרק זמן, הפירות נפחתים ועומדים על פחות ממאה ק''ג, עקב אכילת עכברים או מזיקים אחרים. לכן, המפקיד פירות בידי השומר, מקבל בחזרה כמות פחותה מזו אשר מסר לשומר. משנתנו מפרטת, את הכמות הנחסרת במוצרים שונים. 
רבי יהודה בסופה של המשנה מסייג דין זה ואומר: אם היתה מדה מרובה – אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות. 
רבי יהודה קובע, כי לפירות במידה [כמות] גדולה יש ''תנועה הפוכה''. מסביר רש''י: שבימות הגורן כשמפקיד - החיטין יבשים, וכשמחזיר בימות הגשמים – החיטין נופחות. 
 

הנושא

רבה בשם רבי יוחנן קובע בגמרא, כי המידה הגדולה, עליה דיבר רבי יהודה במשנה הינה עשרה כורין.
בהמשך קובעת הגמרא, כי אם מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים – אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות. 
כפי שהסברנו בהקדמה, בתקופת החורף, התבואה מתנפחת, לכן, אם בעל החיטים הפקיד אותם בידי השומר בקיץ, ולקחם בחזרה בחורף, אין להחסיר מן התבואה, כיוון שיש גידול של התבואה ''המאזנת'' את ההפחתה הנובעת ממזיקים שונים. 
שאל רב פפא את אביי: אם כן לפקע כדא. כלומר, אם באמת יש התרחבות של החיטים, הכלי המחזיק אותם היה צריך להיפקע בזמן זה? על כך עונה הגמרא שתי תשובות:
• באמת, היו מקרים בהם הכלי [הכד] בו הייתה התבואה בתקופה זו אכן פקעה מהנפיחות של התבואה. 
• משום איצצא. כלומר, הדוחק הרב שהחיטים נמצאות בתוך הכלי, גורם להם לא לתפוח, בבחינת ''צר לחיטים המקום''
 

מהו המסר?

מתוך התשובה השנייה של הגמרא, נוכחנו לדעת כי חיטים דחוסות, אינם יכולות לגדול ולתפוח.
ניישם את ''עיקרון הדחיסות'' גם על מנגנונים אחרים של החיים:
אדם ''המרגיש דחיסות'' אינו יכול לגדול ולהתפתח. אדם חייב מרחב פעולה, כדי לפרוח ולגדול.
עיקרון זה שייך גם לילדים ולנוער. אם אנו ''דוחסים'' אותם, ולא נותנים להם מרווח פעולה אישי, כדי לבטא את יכולתם וכוחותיהם, אלא כל הזמן "לוחצים" אותם עד כדי חובת דיווח על כל פעולה שהם עושים, או אז, הם מרגישים לחוצים, ואינם מסוגלים לפתח את יכולתם האישית.
בלשונם של הנערים כיום, הם מבקשים מההורים ומסביבתם לתת להם space - מרחב פעולה, פחות לחץ, ופחות ''בקרת איכות'' על כל פעולה שהם עושים, אלא מתן מקום לביטוי אישי, ועשייה יותר "חופשית" ומקבלת.


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]