הפסד מודע / רפי זברגר

בבא מציעא דף לח ע''א 

הרקע

המשנה בתחילת הדף עוסקת בשומר אשר נתנו לו פירות לשמור, והם הולכים ומתקלקלים. ישנה מחלוקת תנאים, ביחס למקרה זה,
האם יכול ו/או צריך למכור את הפירות על מנת להרוויח את ערכם של הפרות, כל עוד ניתן לעשות זאת:
חכמים אומרים – לא יגע בהן. אין לגעת בפרות, למרות שהשומר רואה כל יום, כיצד הם הולכים ונפסדים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית הדין, מפני שהוא כמשיב אבדה.
 

הנושא

דעתם של חכמים במשנה תמוהה למדי. אדם רואה פירות שהופקדו אצלו נרקבים והולכים, והוא צריך להמשיך להסתכל עליהם ולא לעשות מאומה. מאי טעמא [מהו הטעם, ומהי הסיבה]? שואלת הגמרא מיד בתחילתה. 
שתי תשובות לשאלה:
רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו, יותר מתשעה קבים של חברו. כלומר, אדם כל כך קשור לתוצרת שלו, שהוא עמל וטרח עד שגדל אותם, והביא אותם עד למצבם הנוכחי. לכן – הוא לא מעוניין למכור את התוצרת, ולקבל תמורתם פירות אחרים, טובים באיכות ובכמות. הוא רוצה להישאר קשור לתוצרת שלו. עדיף קב שלו [כמות קטנה], מתשעה קבין של חברו. 
רב נחמן בן יצחק: חיישינן שמא עשאן המפקיד, תרומה ומעשר על מקום אחר. לפי הסבר זה אנו חוששים שמא פירות אלו שהופקדו בימי השומר, אינם אלא פירות תרומה, האסורים באכילה לישראל, ומותרים רק לכהן. אם נתיר לשומר למכור את הפירות, עלולים לאכול אותם אנשים לא מורשים ובכך יעברו אל איסור מהתורה. 
 

מהו המסר?

שני התירוצים הללו מלמדים אותנו קצת על ''דרכי אנוש''.
• תרבות המערבית מנסה לקרב כל דבר לשכל, על מנת להבין מה קורה, וכיצד להתכונן לבאות. תכנון מוקדם, חשיבה מעמיקה וראיית העתיד אמורה לתת מענים לפתרון בעיות שונות בחיי היומיום.
אך הנה אנו נתקלים ב''כלל'' שונה לגמרי. אדם לא תמיד עובד אך ורק עם השכל. לפעמים אדם מונע מהחלטות רגשיות, שאינן בהכרח שכליות. הרצון של האדם להשאיר ''קב שלו'' אפילו אם מפסיד ''תשעה קבין של חברו'' אינה שכלית כלל וכלל. היא נובעת מרגש עמוק של אדם, ליציר כפיו, לתוצרת עצמית שלו, שמניעה החלטות מעשיות אשר נראות ''לא הגיוניות'' אך בעצם יש להם הגיון משלהם.
• לפעמים התשובה נסתרת, ויש לחפשה ולאתרה ''מחוץ לקופסא''. מי היה יכול לחשוב על כך, שהפירות הללו הם תרומה ואסורים באכילה לישראלים? זו אפשרות הגיונית וסבירה, שפשוט צריך לתת לה תשומת לב מתאימה.
עבודה עם ילדים [לא רק עם ילדים], מחייבת מבט עמוק לתהליכים, והבנה עד לשורש הדברים, מה מניע את ילדינו לעשות או להימנע מפעולות מסוימות. לפעמים צריך לחפש את ה''קב אחד'' הגובר על ה''תשעה קבין'' אחרים, המניעים את נפשו של הילד. יכול להיות, חיבור של הילד לאזור מסוים, למוסד או לילד אחר. לפעמים דווקא המדריך או המורה מהווים ''עוגן'' יציבה שלא מוכנים לעזוב אותה.
כמו כן, כמו בכל החיים, כך גם ביחסים עם הילדים, לפעמים, פתרון לבעיה נמצא ''מחוץ לקופסא'' ומחוץ ''למחשבה הרגילה''. יש לחפש ולאתר את הפתרון היעיל ביותר לבעיה.


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]