גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ל"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף לב ע"ב

הפטור ממצוה - האם מותר לו לקיימה לפנים משורת הדין או שייקרא הדיוט?

בגמרא הובאה עובדא דהוי ברבי ישמעאל ברבי יוסי שהשתדל בקיום מצות טעינה, שהיא מצות "עזוב תעזוב עמו", ועל כך שקלי וטרי (לב ע"ב): "והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה", ואם כן מן הדין היה ממצוה זו, ותירצו: "רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד, דתני רב יוסף (שמות יח, כ) 'והודעת להם' זה בית חייהם, 'את הדרך' זו גמילות חסדים, 'ילכו' זה ביקור חולים, 'בה' זו קבורה, 'ואת המעשה' זה הדין, 'אשר יעשון זו לפנים משורת הדין". ומבואר מזה, שגם בזקן ואינו לפי כבודו יש ענין לעשות לפנים משורת הדין ולקיים מצות טעינה, וכפי שכתב הרמב"ם לגבי מצות השבת אבידה בזה"ל (הל' גזלה ואבדה פי"א הי"ז): "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו", ומקורו טהור הוא אמנם מסוגייתנו, וכפי שציין ה'כסף משנה' (שם).

הרחיד"א זצ"ל בספרו 'פתח עינים' (כאן) הביא קושיא שנתעוררה בישבו בחברת רבנים מובהקים בעיר נא-מון (=אלכנסדריה) שבמצרים בדבר הלכה זו, מהא דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב מ"ט): "תני חזקיה, כל מי שהוא פטור מדבר ועושה נקרא הדיוט", וא"כ היאך עולה דבר זה בקנה אחד עם האמור, שגם זקן ואינו לפי כבודו יש לעשות לפנים משורת הדין להחזיר אבידה ולקיים מצות טעינה.

ותחילה מביא מה ששמע בזה מפי הגאון ר' ברוך צאני זצ"ל(1), כי אחרי שסיבת הפטור היא משום כבוד, והלא קיי"ל ד"רב שמחל על כבודו כבודו מחול", ובכן אחרי שמחל על יקרו וכבודו, הגם שהוא אדם זקן וחכם, שוב נחשב כשאר בני אדם, וחיוב גמור יש עליו, ועל כן אינו נקרא הדיוט. אכן, הרחיד"א הקשה עליו, הלא מקור הדברים בירושלמי הוא לגבי הדין שאם התחיל אדם בסעודה קודם זמן תפלה ש"אם התחילו אין מפסיקין", וטעם הדבר הוא בגלל טירחת האדם לא חייבוהו להפסיק, ובזה הלא יכול האדם למחול על טירחתו, ושוב יתחייב להפסיק, ובכל זאת אמרו שמי שמחמיר בדבר נקרא הדיוט, ומכאן שגם כאשר סיבת הפטור היא בגלל כבודו או טירחתו של האדם, אין לו למחול על כבודו בכדי שיתחייב בדבר.

והגאון החיד"א עצמו כתב כמה יישובים בדבר: ראשית, במה שכתב ליישב למה "שחקרו רבנן בתראי, דבכמה דוכתי אמור רבנן הא ד'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט', והם אמרו זמנין טובא 'המחמיר תבא עליו ברכה', וניחא לן, דבכל מקום אשר החומרא ההיא – גם להחולק דכוותיה – טיבותא או זריזות או הדור מצוה היא וכיוצא, אלא, דסבר דאין צורך לזה, אז המחמיר זוכה לברכה מתוך חומרו... אבל במילתא דאליבא דהלכתא ליכא סרך מצוה וטובה, ולא חשיב זריזות אם יעשה כחולק, התם הוא דאמרינן 'כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט'", ולפי זה מיושב לענינינו, כי גם בזקן ואינו לפי כבודו שייך זריזות ומעלה בקיום מצות השבת אבידה וטעונה, ושפיר יש לעשות בזה לפנים משורת הדין.

יישוב נוסף כתב בזה על פי דברי הרמב"ן (קידושין לא.) לגבי נשים במצות עשה שהזמן גרמא שמותרות להחמיר, וז"ל: "ואי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן, אע"פ שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים וגוים מקבלים עליהם שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", וכן כתב הריטב"א (קידושין שם) כלפי מי שאינו מצווה ועושה ומקיים את מצות ה' שמקבל שכר עליהן, שזהו "דוקא במצוות שצוה השם יתברך לאחרים, שיש לו בהן רצון, אבל העושה מאליו מצוות שלא צותה בהם תורה כלל, זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט'", ומיושב מעתה גם כלפי זקן ואינו לפי כבודו, שהרי אחרים חייבים שפיר במצות השבת אבידה, ולכן גם זקן ואינו לפי כבודו מקיים בזה את רצונו של מקום, ושפיר יש לו לעשות לפנים משורת הדין.

במסקנת הדברים כתב הרחיד"א, כי "מעיקרא קושיא ליתא, דהא דאמרו 'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט', היינו, דוקא במצות שבין אדם למקום, כגון קריאת שמע ותפלה וסוכה וכיוצא בהן, בזה אמרו 'כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט', דכיון דפטור נקרא הדיוט אם יעשה, ברם במצוות שבין אדם לחבירו דעביד טפי מחיוביה לאו הדיוט, דהא דרך כלל נצטוינו לעשות עם חבירינו לפנים משורת הדין, ולאו הדיוט הוא דעביד מצות ה'". ביאור דבריו הוא, כי אכן למדים ממה שאמרה התורה: "אשר יעשון" – "זו לפנים משורת הדין", כי בדברים שבין אדם לחבירו, שעליהם מוסב כל הנלמד מפסוק זה, שפיר יש להדר ולעשות לפנים משורת הדין, וכן נצטוינו לעשות עם חברינו בכל דבר – לפנים משורת הדין, ושפיר יצא כל הדברים שבין אדם לחבירו מן הכלל של 'כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט', ומסיק הרחיד"א על זה: "והדבר פשוט מאד, כל זה אמרתי לפני הרבנים הנזכרים בו בפרק ואמור מודים" (וראה עוד 'פתח עינים' ברכות ד, א; 'יעיר אוזן' מערכת פ אות יג; 'דברים אחדים' דרוש כב לשבת הגדול; 'רוח חיים' דרוש ג' לשבת תשובה; וע"ע 'שדה חמד' מערכת ל אות כט).
 

(1) אודותיו כותב החיד"א ב'שם הגדולים' (בערכו): "אחד מרבני נא אמון, ויש לו איזה תשובות כ"י אשר מפיו יקרא ותלמידיו כותבים, כי הוא היה סגי נהור שלא ראה מאורות מימיו, והיה מעיין גדול ביושר ועומק העיון חריף ובקי, ואנכי איש צעיר בלכתי לנא אמון זכיתי ונתבסמתי מתורתו כמה חדשים".