אמת בתוכחה / רפי זברגר

בבא מציעא דף לא ע''א

הרקע

במשנה בדף הקודם למדנו בין היתר: החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבע וחמש פעמים – חייב להחזירה. 
כלומר, מצוות השבת אבדה, אינה מסתיימת בהחזרה האבדה לבעליה פעם אחת, אלא – כל פעם שהבהמה יוצאת מ''ביתה'' – חובה עלינו להשיב אותה לבעליה. 
מקור דין זה בחזרה של התורה על המילים: ..הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיך... (דברים כ''ב, א')
 

הנושא

הגמרא מרחיבה ומשווה מספר מקומות בתורה, בהם יש כפל לשון של מילים, ולומדת ברובם עיקרון דומה, כי יש לחזור על המעשה המובע במלים אלו, מספר פעמים ללא הגבלה.
גם במצוות תוכחה, יש חזרה על המילים הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ . על כך אמר אחד התלמידים לרבא:
ואימא הוֹכֵחַ – חדא זימנא, תּוֹכִיחַ – תרי זמני. אולי, מדובר במצוות תוכחה פעמיים בלבד?
עונה רבא: המילה הוֹכֵחַ מלמדת כי יש להוכיח אפילו מאה פעמים. והמילה תּוֹכִיחַ מלמדת כי חובת ההוכחה אינה מסתיימת בהוכחת הרב לתלמידו וכדו' אלא אף.. יש חובה על התלמיד להוכיח את רבו!
 

מהו המסר?

זה נשמע קצת מוזר, שיש חובה על התלמיד להוכיח את רבו, אך אמנם כך הם הדברים, והחובות הם הדדיות: הרב לתלמיד, וזה מובן והגיוני, אך גם התלמיד כלפי הרב.
ביחס לתוכחת תלמיד לרב, מוסיף שולחן ערוך (חושן משפט, סימן רע''ב, סעיף ז') ואומר, כי יש להוכיח ''בדרך כבוד''. ניתן להוסיף ולומר, כי כל תוכחה צריכה להיות בכבוד. ניתן עוד להוסיף ולומר כי, כל התייחסות של אדם לרֵעהו, ולא משנה מיהו הרֵעַ, צריך להיות בדרך של כבוד.
המסר הוא מעניין ומפתיע: למרות שהתלמיד לומד אצל הרב, משכיל ומתחנך ממנו, אם במקרה רואה התלמיד שהרב טעה בדבר מה, שומה גם עליו להוכיח את רבו, ולהעמיד אותו על טעותו.
אנו רואים מכאן, שאדם צריך להיות ''שלם ואמיתי'' בדרכיו. לבצע כל דבר המוטל עליו, ולא משנה כלפי מי. למרות הבושה והאי נעימות שיש לתלמיד כלפי רבו, חייב הוא להתגבר על כל, ובמקרה הצורך, להוכיח את רבו, עם כל הכבוד הראוי.
עלינו ללמוד מכך על כל אורחות חיינו. אם יש חובה, לא להתבייש. לאזור כוחות ואומץ ולבצע את המוטל עלינו. בשום שכל, בכבוד ובשמחה.


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]