ביטחון המונע יאוש / רפי זברגר

בבא מציעא דף כו ע''ב

הרקע

המשנה בסוף הדף הקודם עסקה באדם המוצא מציאה בכותל בית, ובסופה של המשנה נפסק כי אם הבית מושכר לאנשים אחרים, הרי שהמוצא רשאי לקחת את המציאה לעצמו, אפילו עם מצאה בתוך הבית. 
 

הנושא

הגמרא מנסה להבין באיזה מצב מדובר בהלכה זו. ישנן מספר תשובות בגמרא, אנו נתמקד בתשובת רב נחמן:
עשאו פונדק, אפילו לשלושה ישראלים. גם אז, במקרה שהבית מהווה פונדק לשלושה אנשים ויותר, המאבד את המציאה מתייאש ממנה, ולכן רשאי המוצא לקחתה לעצמו.
הגמרא מוסיפה ואומרת, כי רב נחמן הולך לשיטתו העקרונית, שהרי אמר בעבר: ראה סלע שנפל משנים, חייב להחזיר. ומסביר: ההוא דנפל מיניה לא מתייאש [אדם שנפל ממנו אינו מתייאש], מכדי, איניש אחרינא לא הוא בהדאי אלא האי [אדם אחר לא היה איתי אלא ה''שותף'' שלי], נקיטנא ליה ואמינא ליה [אלך אליו ואומר לו]: אנת הוא דשקלתיה [אתה הוא זה שלקחת לי].
מדובר באדם שרואה שני אנשים הולכים, ונפל לאחד מהם מטבע. אנו מניחים כי נודע במהירות, לאדם שנפל ממנו המטבע על הנפילה, כיוון שאדם ''ממשמש בכיסו כל רגע'' ובודק, האם הכסף עדיין בכיסו ולא נעלם. לאור זאת ניתן לומר, כי האדם יודע באופן וודאי, שה''שותף'' שלו מצא את הכסף [שהרי אין עוד בן אדם נוסף באזור], ולכן אינו מתייאש. כיוון שהוא לא התייאש, האדם השלישי אשר מצא את המטבע חייב להכריז.
מוסיפים לומר בדעתו של רב נחמן: בשלשה – אינו חייב להכריז. מה הסיבה? ההוא דנפל מיניה ודאי מייאש [האדם שנפל ממנו המטבע, וודאי התייאש ממנו]. ומסבירה הגמרא: מימר אמר: מכדי, תרי הוו בהדאי, [הוא אומר: שניים היו איתי], אי נקיטנא להאי – אמר לא שקלתיה [אם אלך לאחד, יאמר לי שהוא לא לקח] ואי נקיטנא להאי – אמר לא שקלתיה [ואם אלך לשני, גם הוא יאמר שלא לקח את המטבע]. לכן מתייאש המאבד. אנו רואים שלפי רב נחמן, אם יש שלושה אנשים, גם אם הם רק יהודים, הוא מיד מתייאש.
 

מהו המסר?

למדנו בשיטת רב נחמן, כי אם היו שני אנשים, הרי שאם נפל מטבע לאחד, הוא בוודאי אינו מתייאש. הוא ''בטוח'' כי השני גנבו, שהרי אינו רואה אף אדם נוסף, ולכן גם אינו מתייאש מן המטבע שנפל לו.
ניתן אולי ללמוד מכך מסר מעניין. מתי אדם נופל לייאוש, לדכדוך ולמר נפש, כאשר אין הוא יודע את דרכו, הוא מהסס וחושב האם הלך בדרך טובה או שמא לא. האם נהג נכון בדרכו, האם לאו. מצב של ספק, הינו מצב לא טוב, כיוון שאדם ''צריך לחוש כי הולך בדרך סלולה ובטוחה'', ומשלא מרגיש רגשות אלו, עלול הוא להיכנס למר נפש.
מכאן ניתן להסיק, כי יש להחדיר בליבות ילדינו האהובים, דרך סלולה וברורה, דרך שאנו יודעים מהיכן הגענו, ולאיזה יעד אנו שואפים להגיע. כאשר ההורים ''מבולבלים'' ו''פוסחים על שני הסעיפים'', ללא דרך ברורה, הרי שגם בלב ילדינו יכון הספק והבלבול שבסופו של דבר עלול לגרום לייאוש ולפחי נפש.
"אין שמחה כהתרת הספקות" – ואין לנו אלא לשמח את ילדינו בדרכנו הסלולה והברורה.


המאמר לע''נ  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]