סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 999

"האונאה ארבעה כסף מעשרים ארבעה כסף לסלע"

בבא מציעא מט ע"ב

נאמר בפרשת בהר [כ"ה, י"ד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". אדם הקונה חפץ מחברו, פעמים שהמוכר ופעמים שהלוקח מתאנים, כיצד, מוכר שמכר חפץ במחיר יתר על מחירו בשוק בלא ידיעת הקונה, הרי כאן אונאת הלוקח, ואילו כאשר הלוקח הצליח לקנות מהמוכר חפץ במחיר מופחת ממחירו בשוק, הרי זו אונאת המוכר, גובה האונאה הוא שקובע את דיני האונאה, כל שהאונאה יתירה על שתות בטל מקח ומשיב אונאה, כל שהאונאה היא שתות המקח קיים ויש להשיב את האונאה, כל שהאונאה פחותה משתות המקח קיים ואין חיוב להשיב את האונאה.

הגאון המפורסם רבי משה אלשיך בספרו "תורת משה" על פרשת בהר, מדייק דיוק נפלא בדברי הפסוקים, ובעקבות הדיוק מחדש הגאון חידוש נפלא. נאמר בפסוק: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". שואל האלשיך: "למה פתח הפסוק בלשון "תמכרו" שהוא לשון רבים, ואמר לעמיתך לשון יחיד, ושוב אמר איש את אחיו, כאילו אין שם רק שנים קונה ומוכר בלבד". סבור האלשיך הקדוש: שבדיוק לשונה של התורה טמונה כוונה עמוקה המשמשת בסיס לחידוש דין גדול, וכך כותב האלשיך: "בא הכתוב להשמיענו כי בהיות ששיעור אונאה הוא שתות, ובפחות משתות הוי מחילה, היה אפשר לומר כשהיו המוכרים 2 והקונה 1, שאם התאנה הלוקח, יהיה השיעור שתות, אבל אם התאנו המוכרים יצטרך להגיע לכדי שתות לכל אחד ואחד, ואם הוא פחות שאינו מגיע שתות לכל אחד ואחד הוי מחילה, והמוקש בזה, אם יהיו הקונים שנים והמוכר אחד, שאם התאנו הקונים בפחות משתות לכל אחד, ימחול כל אחד, לזה אמר שלא כן הוא רק 'וכי תמכרו' רבים 'ממכר לעמיתך' יחיד, 'או קנה' סתם, היינו רבים, 'מיד עמיתך' יחיד, אני מצוה אל תונו, כי אין כאן רק איש באחיו קונה או מוכר, כי שיעור האונאה שווה לרבים וליחידים".

נבאר את תשובתו של האלשיך: היות ואמרנו שגובה האונאה הוא זה שקובע את הדינים, והרי אונאה בגובה של שתות יוצרת מצב של מקח קיים ומחזיר אונאה, אונאה בשעור של פחות משתות אין בכלל צורך להשיב את האונאה, מעתה, יש מקום להסתפק: מה יהיה הדין באופן של 2 מוכרים וקונה 1, והאונאה היתה אונאת המוכרים, האם אנו צריכים לומר שכדי שיהיה כאן דין של חיוב השבת האונאה, צריך להיות שההפסד יהיה בזה שכ"א מהמוכרים יפסיד שתות, או לחלופין כאשר 2 קונים, קנו בשותפות חפץ ממוכר 1 והקונים התאנו, צריכים אנו להגיע למצב בו כל אחד מהקונים יתאנה בשתות בכדי שנאמר שיש להשיב את האונאה, או יש מקום לומר: שאין לנו להתייחס למס' המוכרים או למס' הקונים, עלינו להתייחס אל החפץ, חפץ שבקנייתו נעשתה אונאה בגובה של שתות מחייבת החזרת האונאה, גם אם ההפסד מתחלק לשני מוכרים או לשני קונים, ז"א השאלה היא: האם אנו מתייחסים להפסד של המוכר והקונה או להפסד של המכירה, סבור בעל האלשיך: ששאלה זו התכוונה התורה לפתור בכך ששינתה את הלשון, וכך מתבארים הפסוקים אליבא דהאלשיך: "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים, כאשר אנו מתייחסים לשני מוכרים שמכרו "לאמיתך", היינו לקונה יחיד, או הפוך "או קנה", כאשר שני קונים יקנו "מיד עמיתך" ממוכר אחד, אומרת התורה: "אל תונו איש את אחיו", אין אנו מתייחסים למס' המוכרים או למס' הקונים, אנו מתייחסים לכל אונאה כאילו אין כאן אלא איש את אחיו, האונאה מתייחסת למקח ולא למוכרים והקונים, שיעור האונאה יהיה תמיד שווה בין לרבים ובין ליחידים, זוהי כוונת התורה בכך ששינתה את לשונה.

הגאון רבי אהרן לוין מביא בספר תשובותיו אבני חפץ בסי' כ"א קושי' עצומה על דברי האלשיך משמו של האדמו"ר בעל האמרי אמת מגור: "והקשה אותי גאון ישראל וקדושו הצדיק מרן האדמו"ר מגור שליט"א באחד ממכתביו אלי החביבים לי: דמאי בכך שהמוכרים או הקונים הם השניים, אבל אם האונאה היא שתות ממילא מגיע לכל אחד על חלקו שתות מחלקו והווי כשיעור אונאה". ובעל האבני חפץ מסיים, "וזו קושי' גדולה ועצומה, ולית נגר ובר נגר דיפרקינא".

כדי להסביר את קושיית בעל האמרי אמת, ננקוט את דברינו על דרך המשל. הבה נאמר שמדובר בשני מוכרים שהיו שותפים בחפץ ששוויו היה 60 ש', הם מכרו אותו לקונה אחד בשווי 50 ש', יש כאן הונאה של שתות, אבל לדעתו של האלשיך יש מקום לומר: שלמרות שיש כאן אונאה של שתות, בכ"ז לא יצטרך הקונה להשיב את האונאה, זאת משום שיש כאן 2 מוכרים, נמצא שכל מוכר התאנה בפחות משתות, וכיוון שכך אין חיוב להשיב, אבל לכאו' כיון ששני המוכרים הם שותפים בחפץ תמיד יקבל כל מוכר אונאה של שתות, שהרי אם על החפץ השלם אנו אומרים ש - 50 במקום 60 זו אונאה של שתות, אז על חצי מן החפץ שזהו חלקו של כ"א מהמוכרים יש כאן אונאה של שתות. שישית הוא מושג יחסי, כל דבר לפי ערכו, כך גם השישית שלו, 2 אנשים שמוכרים חפץ בשיווי של 60, אנו מתייחסים לכל אחד מהמוכרים כאילו מכר חפץ בשלושים, ואם הוא מקבל עבורו רק 25, יש כאן אונאה של שתות. מעתה, מה היתה הס"ד של האלשיך שבשני מוכרים וקונה אחד, או בשני קונים ומוכר אחד צריכים שיעור של שישית לכל אחד ואחד, הרי כל שיעור של שישית יהיה בהכרח שישית לכל אחד ואחד, שהרי החפץ, או שנקנה בשותפות, או שנמכר בשותפות, וביחס לכל אחד מהשותפים חלקו התאנה בשתות, כשם ששישית מששים היא 10, וכאשר אדם מוכר לבד חפץ ששוויו 60 והוא מקבל 50, אנו אומרים שיש כאן אונאת שתות, כך שני שותפים שמוכרים חפץ של ששים, כשלכל שותף מגיע ברווח 30, הרי שישית של 30 היא 5, וכאשר הם מקבלים בשותפות 50, התאנה כ"א בחלקו שתות, מה - 30 נגרע שתות והוא קיבל רק 25. הר"ז שתות שחייבים להחזיר. מה עלה על דעתו של האלשיך לפטור את הקונה בכה"ג כשהוא יגיד לכ"א מהמוכרים לא התאנית בשתות אלא בפחות מכך.

יש מקום אולי ליישב את דברי האלשיך באופן, שאם כי הוא רחוק, אבל חייבים אנו למשכונא נפשין על גברא רבה כהאלשיך.

בדרך כלל: שותפים בחפץ, הם שותפים בין לשכר ובין להפסד, אבל בחו"מ סי' קעו' סעי' י"א מתבאר: שכאשר השותפים מתנים ביניהם בעניין השכר וההפסד הכל לפי התנאי, דהיינו: באופן ששני שותפים, ששותף אחד ממונה על העיסוק בסחורה על המכירה ועל הקניה, בעוד שהשותף השני אינו שותף רק בהשקעה, יש מקום להתנות בין השותפים שאותו שותף שעוסק בקנייה ובמכירה ובגוף הסחורה, יהיה שותף רק לרווחים ולא להפסדים, את הרווחים הוא יטול בו בזמן שלהפסדים ישתתף גם השותף, כמובן הכל לפי הנסיבות, שותפות כזו כאשר המוכר מוכר חפץ ששוויו 60 ב - 50, באופן כזה היה מקום לומר: שהאונאה לא תוכל להימדד בשתות, שהרי אותו מוכר כאשר הוא מפסיד את אותם 10 הש' שהוא מכר ב - 50 במקום ב - 60 יש לו שותף שנוטל חלק מההפסד בו בזמן שאת הרווח מהקנייה מקבל רק השותף העוסק בלבד, במקרה כזה היינו עלולים להחשיב את האונאה ביחס למוכר במחיר של 5 ש' לערך של 60, משום שסו"ס את ההפסד של 5 הש' הנוספים סופג השותף בו בזמן שאילו היה החפץ נמכר ב - 60 היה רק השותף העוסק מקבל את ה – 60. 5 ש' מ - 60 אינם שתות אלא פחות משתות, והיה עולה על דעתנו לפטור את הקונה מלתת לשותף את האונאה, שהרי אונאה זו נחשבת לפחות משתות, גם על אופן כזה באה התורה ומחדשת: שאין אנו מתייחסים לכ"א מהמוכרים בנפרד, אלא לגוף המכירה, והרי בגוף המכירה 60 ב - 50 יש הונאה של שתות, אולם יש מקום באמת לעיין: האם גם באופן כזה תחשב האונאה לשתות ויהיה חוב על הקונה להשיב את השתות.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]