הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
לימא כתנאי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא כג ע"א
לימא כתנאי,
רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז.
כיצד? מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.
מכלל דתנא קמא סבר: הרי אלו שלו.
סברוה...
1.
הגמרא מעלה אפשרות שהמחלוקת בגמרא בין רבה לרבא - לגבי סימן העשוי להידרס אם הוא נחשב סימן - תלויה במחלוקת תנאים במשנתנו.
וכפי שמשמע מדברי רש"י:
רש"י מסכת בבא מציעא דף כג עמוד א:
לימא כתנאי - פלוגתא דרבה ורבא.
2.
בהסבר הראשון בגמרא היא מניחה שתנא קמא סובר שסימן העשוי להידרס לא הוי סימן - וכרבה, ורבי יהודה סובר שהוי סימן- וכרבא.
3.
שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף כג עמוד א:
הוא מקשה:
לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו'. האי לישנא לא דייק שפיר דלא שייך למימר לימא כתנאי אלא אמימרא דאמוראי
אבל היכא דפליגי אמוראי לא שייך למימר אלא לימא פליגי בפלוגתא דתנאי
הוא טוען שהביטוי "לימא כתנאי" מובא תמיד בש"ס רק כשהגמרא מנסה לתלות דעה אחת של אמורא [="מימרא דאמוראי"] במחלוקת תנאים, ואילו כאשר היא רוצה לתלות מחלוקת בין שני אמוראים במחלוקת אחרת ביו שני תנאים היא משתמשת בביטוי אחר: "לימא פליגי בפלוגתא דתנאי", וכך היה ראוי לנסח בסוגייתנו שבה מדובר על מחלוקת אמוראים שתלויה במחלוקת תנאים במשנתנו.
3.1
הילכך איכא לפרושי דאכל חדא מאמוראי קאמר לימא כתנאי
הוא מנסה ליישב, שסוגיתנו מתכוונת לומר, שדעת כל אחד מהאמוראים - רבה ורבא - תלויה במחלוקת התנאים במשנתנו.
דרבה דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן היינו כתנאי ורבי יהודה פליג עליה
ורבא דאמר הוי סימן הויא נמי כתנאי ותנא קמא דרבי יהודה פליג עליה.
3.2
אבל קשה לי, שהרי כך ניתן לומר תמיד על מחלוקת אמוראים כשתלויה במחלוקת תנאים, ובכל זאת, בדרך כלל במקרה כזה לא משתמשים בביטוי "לימא כתנאי" כאמור לעיל בסעיף 3.
4.
הוא עצמו דוחה את פירושו לעיל בסעיף 3.1:
וליתא להאי פירושא כלל
דבשלמא עליה דרבה פריך שפיר דהא ודאי לא אתיא כרבי יהודה דרבי יהודה אפילו בסימן הבא מאליו קאמר דהעשוי לידרס הוי סימן
אבל לרבא לא קשיא כלל דאיכא למימר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בסימן הבא מאליו דכמו שנפל מאליו כך נופל ממנו בדריסה כל דהו אבל סימן העשוי בידים אינו נשחת בדריסה ובעלים נמי לא מייאש מיניה:
דעת רבא יכולה להתיישב לפי שתי דעות התנאים, וכל ה"לימא כתנאי" מתאים רק לגבי דעת רבה.
4.1
למעשה בנ"ל הוא מיישב את השאלה לעיל בסעיף 3, שהרי רק לגבי דעת רבה נאמר "לימא כתנאי".
אמנם, זה לא מתיישב לפי דברי רש"י לעיל בסעיף 1, שאומר במפורש שהביטוי "לימא כתנאי" מתייחס ל"פלוגתא דרבה ורבא".
5.
והוא מסביר:
והנכון דהא דפריך לימא כתנאי לא קאי אכל חד באפי נפשיה אלא אפלוגתייהו בחדא מחתא קאי
והכי קאמר
לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא
ושפיר פריך אתרווייהו דכי היכי דרבה איירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא על ידי עצמו
הכי נמי רבא מיירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא מאליו
זהו שכתב רש"י לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ודו"ק.
כן נראה לי. בצלאל אשכנזי:
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כז, שמסביר את דבריו, שהביטוי "לימא כתנאי" מוסב על היסוד שבעיקר מחלוקתם, אם סימן כלשהו - גם לפי רבה וגם לפי רבא כל אחד בהתאם לשיטתו - העשוי לידרס נחשב סימן, ולא לגבי הפרטים שהגמרא מבררת, שהם: סימן הבא מאליו אם הוא סימן, או שדווקא סימן הבא מעצמו נחשב סימן, ואולי תלוי גם בשאלה אם מעבירין על האוכלים.
6.
ולי נראה לומר דבר "חידוש": הרי מחלוקת התנאים בסוגייתנו איננה מפורשת, אלא שהגמרא "רק" מדייקת: "מכלל דתנא קמא סבר...", ועל כן לא מדובר בסוגייתנו ב"לימא כתנאי" כמקובל בדרך כלל, אלא רק דומה ל"לימא כתנאי", וממילא, עיקר הקושיה לעיל בסעיף 3 לא לגמרי "קושיה".
