עוגן הצלה / רפי זברגר

בבא מציעא דף כד ע''ב

הרקע

בעוד מספר דפים נלמד את הדין הבא (הוזכר גם בדפים הקודמים): אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבדה ששטפה נהר, שהיא מותרת? שנאמר: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כ''ב, ג') – מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם (כ''ז.)
מפסוק זה למד רבי יוחנן, כי אבדה, אשר הבעלים מתייאשים ממנה, אין חובה להכריז עליה ולנסות להחזירה לבעלים. דוגמא לאבדה כזאת: חפץ אשר נפל לנהר גועש, ו''אין סיכוי'' למצוא אותה, גורם לייאוש מיידי של הבעלים בעת נפילתה.
 

הנושא

מספרת הגמרא על אדם שמצא ארבעה זוזים הצרורים בסדין ומושלכים בנהר בירן [שם של נהר]. 
בא המוצא לפני רבי יהודה, כדי לברר מה עליו לעשות עם המציאה שמצא. 
פסק לו רב יהודה: זיל הכרז [לך הכרז על המציאה ונסה לאתר את הבעלים].
שאל אותו המוצא: והא זוטו של ים הוא? כלומר, כיצד אתה פוסק שאני חייב להכריז, הלוא זהו מקרה קלאסי של ''זוטו של ים'', אותו הזכרנו בהקדמה, ואם כן – הבעלים התייאשו מהחפץ, ולכאורה אין צורך להכריז עליה?
ענה לו רב יהודה, תשובה מעניינת ו"משכילה": שאני נהר בירן, כיוון שמתקיל לא מיאש. כלומר, נהר בירן זה, יש מכשולים וסתימות גדר שעושים לדגים, וכן, היו רגילים לסוכרו [לעשות סכרים] ולנקותו (רש''י), ולכן בעל האבדה מודע לכך ואינו מתייאש מאבדתו. הוא תולה תקוותו שהסכרים הללו יעצרו את האבדה, ומישהו ימצאנה ויכריז עליה. 
 

מהו המסר?

למדנו מתשובתו של רב יהודה, כי יש מקרים היוצאים מן הכלל, אשר מלמדים אותנו גם מסרים חשובים.
נכון שבדרך כלל, אבדה הנופלת לנהר גדול, נהר גועש ושוצף מים, גורמת באופן מיידי לייאוש של הבעלים ממציאת החפץ. אך אם יש מחסומים, עוגנים, ו/או סכרים, הרי שניתן לעצור את ''זרימתה'' של האבדה במימי הנהר, והיא ''תופשת פינה'' באחד ה''מעצורים'' העומדים בדרכה. עובדה זו משנה את ההלכה מקצה לקצה. לא רק שאין ייאוש מיידי, והאבדה מותרת לבעליה עם רגע מציאתה, אלא, הבעלים יודעים ומודעים לסיכוי הטוב למציאתה, ולכן הם מקווים ומצפים בקוצר רוח, לאדם שימצאנה ''כבול'' באחד הסכרים, ויחזירנה לבעליו.
נלמד ממציאות זו, גם ל''מצבי יאוש בעולם''. הדרך הרגילה להתייאש ממקרים של ''זוטו של ים'' מלמדת כמה ''קל'' להיכנס למצבי יאוש, המביא לפעמים לדכדוך הנפש, ולעיצבון כללי. רק אם נפקח את העיניים, ונמצא את ה"עוגנים" בהם ניתן להיתלות, עליהם ניתן להישען, הרי שמצבנו הכללי ישתנה וישתפר לאין ערוך. בכל מצב יש עוגן כזה או אחר, ממנו אפשר לקבל עזרה והצלה. ה''עוגנים'' שלנו יכולים להיות ההורים שלנו, החברים הטובים, המורים, המדריכים או כל כוח עזר שיכול ''להוציא אותנו מן הנהר'', יכול למצוא את הדרך החיובית והטובה לעבור את המשבר, וממנו להמשיך ולצעוד הלאה במעלה החיים.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]