הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ושמואל - כמי הלכה?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא טו ע"א-ע"ב
הכיר בה שאינה שלו ולקחה.
אמר רב: מעות - יש לו, שבח - אין לו.
ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו.
במאי קמיפלגי? רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום פקדון...
ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום מתנה. -
ונימא ליה לשום מתנה! -
כסיפא ליה מילתא.
והא פליגי ביה חדא זימנא, דאיתמר:
המקדש את אחותו,
רב אמר: מעות חוזרין,
ושמואל אמר: מעות מתנה.
רב אמר: מעות חוזרין,
אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פקדון. -
ונימא לה לשום פקדון! -
סבר: לא מקבלה מיניה.
ושמואל אמר: מעות מתנה,
אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. -
ונימא לה לשום מתנה! -
כסיפא לה מילתא. -
צריכא,
דאי איתמר בהא - בהא קאמר רב, דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה.
אבל גבי אחותו - אימא מודה ליה לשמואל.
ואי איתמר בהך - בהך קאמר שמואל,
אבל בהא - אימא מודה ליה לרב, צריכא...
אמר רבא:
הלכתא,
יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח.
הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות - יש לו, שבח - אין לו.
אחריות טעות סופר הוא, בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר.
1.
בסוגייתנו מובאת מחלוקת רב ושמואל בשתי סוגיות שונות עם עקרונות דומים.
2.
הגמרא מסבירה מה החידוש של כל דעה - רב ושמואל - בכל אחת משתי הסוגיות ואין להקיש מאחת לשניה.
3.
לגבי המחלוקת בסוגייתנו:
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ט הלכה ז:
הקרן מנכסים משועבדים ושאר השבח מבני חורין,
ואם הכיר בה שהיא גזולה כשלקחה אינו נוטל מן הגזלן אלא הקרן בלבד ומפסיד שאר השבח היתר על ההוצאה.
היתה ההוצאה יתירה על השבח בין שהכיר בה שהיא גזולה בין שלא הכיר בה אין לו מן ההוצאה אלא שיעור השבח נוטלו מבעל השדה ונוטל הקרן מן הגזלן מנכסים משועבדין.
הרמב"ם פוסק כרב נגד שמואל בסוגייתנו מפני שכך קבע רבא בסוגייתנו "הלכתא... הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות - יש לו, שבח - אין לו" - כרב ולא כשמואל.
3.1
ונראה לי להעיר, הרי מדובר בסוגייתנו בענייני ממון [="דיני"], והכלל הוא שב"דיני" הלכה כשמואל נגד רב, אלא שרבא הכריע בלשון "הלכתא" - כרב.
3.2
כך הוא בדרך כלל, שה"הלכתא" [בין אם היא נאמרה על ידי אמורא ובין אם היא נאמרה על ידי "סתמא דגמרא"] באה לקבוע הלכה בניגוד לכללי פסיקה קודמים [בתנאי שרבא כבר הכיר את הכלל שהלכה כרב - נגד שמואל - באיסורים].
4.
בסוגיה המקבילה שהגמרא מביאה בסוגייתנו - שעוסקת בענייני קידושין - הרמב"ם פוסק:
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כ:
והמקדש אחותו נ המעות מתנה, אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה.
4.1
הגהות מיימוניות הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כ
[נ] כשמואל לגבי רב דאמר המעות חוזרין דהלכתא כשמואל בדיני וכן ר"י:
4.2
וכן:
מגיד משנה הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כ
[כ] והמקדש אחותו וכו'. זה מחלוקת דרב ושמואל בהאיש מקדש (דף מ"ו: קידושין דף מו) ובפ"ק דמציעא (דף ט"ו: בבא מציעא דף טו) דרב אמר מעות פקדון
ופסק כשמואל דאמר מעות מתנה דהלכתא כוותיה בדיני:
הרמב"ם פוסק כדעת שמואל שסובר כעיקרון, שבמקרים של "אדם יודע שאין... " הדין הוא "... אלא גמר ונתן לשם מתנה" - כפי שסוגייתנו מסבירה שזהו העיקרון הבסיסי של שמואל בשתי הסוגיות.
4.3
וצריך להדגיש, שלמרות שמדובר שם בענייני קידושין הרי שהלכה כשמואל לפי הכלל, שהלכה כמותו ב"דיני", מפני שנתינת הכסף אם כמתנה ואם כפיקדון כלולה בתחום של ענניני ממון [="דיני"], ולא קשורה באופן ישיר לחלות או לבטלות הקידושין עצמם.
5.
יוצא אפוא, שבסוגייתנו - לגבי גזל - הרמב"ם פוסק כרב על פי העיקרון - שהגמרא מסבירה - "במאי קמיפלגי? רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן לשום פקדון.
ואילו לגבי קידושין פסק כשמואל, "ושמואל אמר: מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה"
5.1
וקשה, שהרי הגמרא עצמה תלתה את שתי המחלוקות זו בזו כפי שהגמרא אומרת: "והא פליגי ביה חדא זימנא" [והגמרא מיישבת "צריכא"].
6.
ואמנם כך מובא:
לחם משנה הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כ:
...ועוד קשה דפ"ק דמציעא איפליגו רב ושמואל בתרי מימרי
חדא בהא דמקדש אחותו
אידך הא דהכיר בה שאינו שלו
ושמה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ואיפסיקא שם הלכה כרב דאמרו שם אמר רבא הלכה וכו' הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהלכות גזלה
וא"כ כיון דרבינו ז"ל פסק שם דמעות פקדון הו"ל למפסק בהך פלוגתא ג"כ כרב דמעות פקדון ולא כשמואל
6.1
והוא מנסה ליישב:
וכ"ת דשם פסק כן משום דבגמרא פסקינן בהדיא הכי
אבל באידך הדרינן לכללין דהלכה כשמואל בדיני ונימא דבהך מעות מתנה דוקא משום דכיון דהוי אחותו יהיב לה מתנה אבל גבי נכרי הוי הלכה כרב דהוי פקדון וכטעם הצריכותא דעביד התם בגמ'
באמת יש לפסוק כשמואל גם בסוגייתנו, אלא שרבא פסק כרב ואמר "הלכתא...".
6.2
זאת אומרת, שהכלל של "הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי" תקף כל עוד אמורא מאוחר לא פסק בפירוש אחרת.
6.3
אמנם יש לשאול, מדוע באמת רבא לא פסק בסוגייתנו לפי הכלל הנ"ל שבודאי הוא הכירו.
6.4
הוא דוחה את ההסבר הנ"ל בסעיף 6.1:
לא היא
דא"כ כל לגבי נכרי אף על גב דיודע דאין קדושין תופסין לא הוי מתנה אלא פקדון כגון קדש אשת איש דאדם יודע דאין קדושין תופסין ומעות חוזרין ולא הוי מתנה
ורבינו לא כתב כן אלא אם היו קדושי טעות חוזרין
וכתב ה"ה פירוש שהוא טועה וסבור שיהיו קדושין והוא דבר כדי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קידושין אפילו מקדש לנכרית.
עיקר דחייתו מכך שלא משמע כך מהרמב"ם.
6.5
והוא מסביר את הסוגיה בהסבר קצת "שונה":
... ולקושיא השנית י"ל דאית ליה לרבינו דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשו בגמרא בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא במאי נחית ליה ופירות היכי אכיל כו'
ופירש"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא היה בקי בדין ומהך טעמא אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר קיים ולהכי התם כיון דטעה מעות יש לו אבל בעלמא מתנה אפילו גבי נכרי:
7.
חידושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף טו עמוד ב
והא דאמר רבא הלכתא מעות יש לו שבח אין לו,
ולא אמר הלכתא כוותיה דרב, אפשר משום דבעי למימר אחריות טעות סופר הוא דלא רב אמרה, ובעי לפרושי נמי ואף על פי שלא פירש לו את השבח ודרב דילמא בשפירש לו קאמר, ואפשר דמחלפי לה.
הוא עונה על השאלה מדוע רבא לא ניסח ב"הלכתא..." ש"הלכתא כרב", אלא הוא ציטט את תוכן ההלכה עצמה.
[משמע ממנו שכעיקרון כשאומרים בגמרא "הלכתא" ואולי אף כשאומרים "הלכה כ..." עדיף להזכיר את שם החכם ולא את הדין עצמו.]
8.
חידושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף טו עמוד ב
אמר רבא הלכתא נמצאת שדה שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח וכו'. האי דפריט נמצאת שדה שאינה שלו הכיר בה שאינה שלו ולא קאמר הלכתא כרב בתרוייהו משום דאיצטריך לאשמועינן אפי' לא פירש לו את השבח ואי סתים ואמר הלכה כרב הו"א דילמא כשפירש לו את השבח דאפי' בהא פליג שמואל ואמר אין לו.
הוא מרחיב את ההסבר מדוע רבא לא ציין "הלכתא כרב".
9.
לפי כל הנ"ל יוצא, שרבא פסק בסוגייתנו כרב מפני נימוקים נקודתיים בסוגייתנו, למרות שלכאורה היה צריך לפסוק ב"דיני" - כשמואל. לפי זה גם מובן מדוע רבא לא ניסח "הלכתא כרב".
