תפשת מועט תפשת / רפי זברגר

בבא מציעא דף ז ע"א

הרקע

אנו עדיין ממשיכים לדון במקרה הראשון של המשנה בתחילת המסכת: שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה... זה יישבע שאין לה בה פחות מחציה וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציה – ויחלוקו.
 

הנושא

אמר רב תחליפא לפני רבי אבהו: שנים אדוקין בטלית, זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשווה. רבי אבהו מוסיף על דין זה ואומר: בשבועה. כלומר: כדי לחלק את ייתרת הטלית, יש לכל אחד להישבע ורק אז יוכל ליטול את מחצית שאר הטלית. 
שואלת הגמרא: אלא מתניתין, דפלגי בהדדי... היכי משכחת ליה? באיזה מקרה מדברת המשנה? מדוע במשנה לא פוסקים כדעתו של רב תחליפא, שמקבל עד שידו מגעת, אלא פוסקים שחולקים בכל הטלית, שווה בשווה?
עונה רב פפא: דתפישי בכרכשתא. כלומר, כל אחד משני בעלי הדין, תופש את הטלית בצד אחד של הציציות [''גדילים'' הנועדים "לקישוט הטלית"]. כלומר, אף אחד לא מחזיק בידיו ''חתיכת בגד משמעותית'', המוגדרת בלשון הגמרא: שלוש על שלוש אצבעות. [אצבע היא בערך שני סנטימטר, תלוי בשיטות השונות], ולכן מחלקים את הטלית ביניהם. כלומר, אם אדם מחזיק בטלית, בחלק ששטחו ארבעה סנטימטר מעוקב [2X2], הרי הוא מקבל את החלק שהוא מחזיק, אך אם הוא מחזיק ''אך ורק'' את הציציות של הטלית, בגודל הקטן משלוש על שלוש, הרי כל אחד ''זוכה'' לקבל מחצית מן הטלית. 
 

מהו המסר?

הכלל של ''תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת'' מופיע במספר מקומות, בין היתר במסכת סוכה (דף ה' עמוד א'). ניתן לומר, כי גם בהלכה שלנו, לפחות ביחס לאחד משני התופשים מיישמים את הכלל הנ''ל. שהרי אם אדם תפש חתיכת טלית בגודל שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, הרי הוא זוכה לקבל חלק זה שהוא החזיק, והשני מקבל את החלק שהוא החזיק והשאר מתחלק ביניהם. במקרה זה אם השני החזיק בחלק גדול יותר גדול מן הראשון, הרי שסך הכול הראשון מקבל פחות מהחצי הכולל (את החלק שלו ואת מחצית החלק שלא מוחזק על ידי שניהם), ואז הוא ''מפסיד'' מכך שהחזיק בקטע גדול יותר של המציאה, שהרי אם היה תופס רק בציציות של הטלית היה זוכה לקבל חצי מהטלית.
במקרה זה השני אמנם ירוויח ויקבל יותר מחצי, אך ביחס לראשון ניתן לומר תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת כמו שהיית זוכה  לו היית תופש בקטע קטן יותר.
מסקנה: לא תמיד כמות קובעת. לפעמים איכות המעשה, תשפיע יותר מאשר הכמות. יש לבחון בכל מצב, מהו "המרכיב הקובע'' והמשמעותי במקרה הנידון. אם בוחנים ומגיעים למסקנה כי האיכות קובעת, הרי שיש להתנהג בהתאם.
 


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]