מהירות תגובה / רפי זברגר

בבא מציעא דף ו ע"א

הרקע

אנו ממשיכים לדון במקרה הראשון של המשנה בתחילת המסכת: שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה... זה יישבע שאין לה בה פחות מחציה וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציה – ויחלוקו.
 

הנושא

רבי זירא שואל על הדין לעיל, כאשר לאחר ששניהם תפסו בטלית, אחד מהם ''תקף'' בפני בית הדין והוציא את החלק של הטלית שהייתה בידו של השני, ועתה – כל הטלית אחוזה בידיו של ה''תוקף''.
מנסה הגמרא להבין, על איזה מצב נשאלה השאלה: אם מדובר שה''נתקף'' שתק, הרי בעצם שתיקתו הוא מודה לשני, כי הטלית שייכת לשני ולא אליו. אם הוא ''צווח'' והתנגד ל''תקיפה'' – אז שואלת הגמרא, בוודאי שאין משמעות לתקיפה, שהרי הנתקף עשה כל מה שיכל לעשות באותו רגע [כנראה שהתוקף היה ''חזק'' יותר מהנתקף]. אם כן, תמיהה הגמרא, על איזה מצב שאל רבי זירא את שאלתו?
עונה הגמרא כי מדובר ב''מצב ביניים''. הנתקף בתחילה שתק, אך לבסוף הוא ''צווח''. וכך מסבירה הגמרא את צדדי הספק: אולי נסביר את שתיקתו הראשונה, כהסכמה, ולכן לא יעזור לו שהוא ''צווח'' לאחר מכן. או שמא, ניתן להסביר את ''צווחתו'' עתה, כעין ''גילוי דעת'' על כך שהשתיקה הראשונה נבעה מהעובדה שהנתקף הרהר לעצמו ואמר: עוד מעט אני מגיע לבית הדין, ואז אשטח את כל טענותיי, ולכן, אין ל''תרגם'' את השתיקה כהסכמה, אלא כתחילת מהלך כולל, המביע את אי שביעות רצונו של המותקף ממצבו. 
 

מהו המסר?

השולחן ערוך פוסק להלכה כמו הצד הראשון (חושן משפט, סימן קל''ח, סעיף ו'): באו שניהם אדוקים, ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו, ושתק השני, אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו, <ב> שכיון ששתק בתחלה הרי זה כמודה לו.
אנו לומדים מתוך פסק זה, כי ''אין לדחות למחר, מה שניתן לעשות היום''. אם לא ''צווחנו'' היום, והשארנו זאת למחר – לא יעזרו ה''תירוצים'' וההסברים, מדוע שתקנו אתמול. משמעות השתיקה בעת המעשה, הינה הסכמה וקבלה, ולמרות שצווחנו וצעקנו למחרת היום – כבר מאוחר מידי.
זהו מסר חשוב מאוד לחיים – לא לדחות דברים. ללמד קודם כל את עצמו, ולאחר מכן גם את ילדינו, לעשות כל דבר ''בזמן אמיתי''. להשתדל, לא להשאיר דברים, לא לדחות ליום המחרת, אלא לבצע ולעשות הכול ברגע הראשון שניתן.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]