ההיא מסותא
בבא מציעא ו ע"א - ז ע"א
"ההיא מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי, האי אמר: דידי הוא, והאי אמר: דידי הוא. קם חד מינייהו אקדשה. פרשי מינה רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן. ואמר ליה רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה. כי אתא לסורא, אמר ליה רב המנונא: מתניתין היא...
אמר ליה רבה: קדושת בכור קאמרת? - לעולם אימא לך...
אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא דמסייע לך...
אמר ליה אביי...
מאי הוי עלה דמסותא? תא שמע, דאמר רבי חייא בר אבין: הוה עובדא בי רב חסדא, ורב חסדא בי רב הונא, ופשטה מהא דאמר רב: כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין, הקדישו - אינו קדוש".
סיפור המעשה קשה.
הרי חכמים רבים היו בנמצא, כך עולה גם מהמשך המעשה, ומדוע ביקש רב אושעיא מרבה לשאול את רב חסדא דוקא?
התשובה לכך עולה מסוף המעשה. הגמרא פשטה בסוף הסוגיא את הדין מתוך הפסק שבמעשה בי רב חסדא. ומסתבר שידוע היה לרב אושעיא שרב חסדא כבר נדרש לסוגיא זו ובקי בה.
אך דוקא משום כך קשות עוד יותר התמיהות הבאות:
א. מדוע לא הלך רבה לכפרי ישירות אלא התעכב בסורא?
ב. למה לא המשיך לכפרי אל רב חסדא לאחר שהתעכב בסורא? הרי לשם כך נשלח! וממסקנת הגמרא עולה שטרם נמצאה אז התשובה לשאלה. ולו היה ממלא רבה את שליחותו לשאול את רב חסדא עצמו על מקרה זה עצמו, לא היתה נצרכת הגמרא להסתמך לבסוף רק על מסירתו של רבי חייא בר אבין בשם רב חסדא ורק על הדין הכללי.
ג. מדוע נשלח אל רב חסדא לכפרי דוקא, והרי עיקר מקומו של רב חסדא היה בסורא, כך אמרו במסכת סנהדרין דף יז ע"ב: "סבי דסורא - רב הונא ורב חסדא", וכך עולה גם מסוגיות רבות נוספות (עירובין דף מג ע"א; סוכה דף יד ע"ב; כתובות דף צט ע"ב; בבא בתרא דף קלב ע"ב; שבועות דף מח ע"ב; חולין דף קי ע"א).
אלא שאמרו במסכת עירובין דף סב ע"ב: "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי. רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא". ופירש רש"י: "בכפרי - שם מקום, ולא היה מקומו של רב הונא".
לפיכך מתורץ: רב אושעיא שלח את רבה אל רב חסדא לכפרי דוקא, כי ידוע היה שרק בהיותו בכפרי – כשאינו בפני רבו, רגיל הוא להורות תשובות הלכה למעשה. אולם רבה הלך לסורא ולא לכפרי, כי רב חסדא שהה אז כהרגלו בסורא, והוא סירב להתייחס לשאלה בפני רבו רב הונא. ורב הונא עצמו שהיה בעל הוראה זו, אפשר שכבר לא היה מורה אז, שכן מצינו שגם הגיע לגבורות (מסכת מועד קטן דף כח ע"א).
