סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 997
"ת"ר מנין ש אם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו"
בבא מציעא לב ע"א
והמשך הברייתא: "שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי". שואלת הגמ' טעמא דכתב רחמנא "ואת שבתותי תשמרו" הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה ואמאי האי (כבוד הורים) עשה והאי (השבת אבדה) לא תעשה ועשה (השב תשיבם ולא תוכל להתעלם) ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה". אנו יודעים שמצות עשה יש בכוחה לדחות מצות ל"ת, אבל אין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ כאשר האב אומר לבנו לא להשיב אבדה, הרי הוא מצווה עליו לעבור על ל"ת ועשה, ומדוע צריך פסוק ללמד שלא ישמע לו.
עונה הגמ' שהיינו סבורים שידחה העשה של כבוד אב עבירה של ל"ת ועשה, משום שהתורה הקישה את כבוד האב לכבוד המקום, נא' כאן "כבד את אביך ואת אמך", ונא' להלן "כבד את ה' מהונך" היינו סבורים שהעשה של כבוד אב ידחה את הל"ת ועשה של השבת אבדה, ולכן נא' איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם כולכם חייבים בכבודי.
הגאון החזקוני מראשוני האחרונים בפרושו על התורה שואל על דברי גמרתנו קוש' מעניינת. אנו יודעים שאין מצוה מהתורה לכבד אב כאשר האב עובר על דברי תורה והוא בגדר של רשע, ולומדים זאת ממה שנא' על נשיא, "ונשיא בעמך לא תאור" והמלה בעמך מלמדת אותנו על פי דרשת חז"ל שנשיא כזה שעושה מעשה עמך היינו שמתנהג כדת וכהלכה, ומההקש של כבוד הנשיא לכבוד האב לומדת הגמ' במס' סנהדרין שאין חיוב לכבד אב כאשר הוא לא מוגדר כעושה מעשה עמך. זאת שיטת רוב הראשונים (מלבד שיטת הרמב"ם התמוהה האומרת שגם אב רשע מצוה לכבדו).
שואל החזקוני מדוע היה על התורה לכתוב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם שאין על הבן לקיים מצות כבוד אב כאשר אביו מצווה עליו לעבור על דברי תורה, והרי ברגע שהאב מצווה עליו לעבור על דברי תורה נמצא שהאב עובר על לפני עוור לא תיתן מכשול, וברגע זה הוא אינו עושה מעשה עמך, והבן לא חייב לכבדו, כך שגם בלי הפסוק היינו יודעים שלא ישמע בקול אביו.
האחרונים ובראשם הישועות יעקב בחלק אור"ח סי' ש"א מרבים לפלפל ביישוב קושייתו של בעל החזקוני.
לכאורה יש מקום ליישב את הקוש' באופן פשוט. אילו היה הדין שיש מצוה על הבן לשמוע בקול אביו גם כאשר אביו מצווה עליו לעבור על דברי תורה זאת משום שכאמור כבוד האב הוקש לכבוד המקום והבן מצווה משום הכלל של עשה דוחה ל"ת לקיים את מצות האב, שוב א"א לומר שהאב כאשר הוא מצווה זאת הוא נכלל בגדר של אינו עושה מעשה עמך, רק אחרי שהתורה לימדה אותנו שבמקרה כזה אין על הבן לקיים את מצות האב, אז אנו יודעים שכאשר האב בכל זאת מצווה הרי הוא עובר על דבר תורה, אבל אילולא הילפותא מן הפסוק, כשם שאנו יודעים שאין שום עבירה לאדם כאשר הוא לובש ציצית שיש בה כלאים, זאת משום שמצות עשה של ציצית דוחה את הל"ת של כלאים, כך גם לא תהיה שום עברה לבן אילולא הילפותא מן הפסוק לקיים את מצות כבוד אב למרות העברה שבדבר, שהרי משום שהוקש כבודם לכבוד המקום היינו סבורים לומר שהעשה של כבוד אב כן ידחה את הל"ת ועשה של השבת אבדה, ומה מקום יש אם כך להקשות שגם בלי הפסוק היינו פוטרים את הבן משום שהאב מוגדר כאינו עושה מעשי עמך, אדרבא, האב מצווה על הבן לכבד אותו, והבן בכִבוד לא די שלא יעבור עברה אלא אף יקיים מצוה של כבוד אב שהוקש כבודו לכבוד המקום, לכן היה על התורה ללמד אותנו בילפותא מיוחדת של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם, שכולכם חייבים בכבודי, שאל לו לבן לשמוע בקול האב כאשר הוא מצווה אותו לעבור על דברי תורה, ואין הכי נמי אחרי הילפותא הזו אם האב יודע מהילפותא הזו ובכ"ז הוא מצווה על בנו יש לנו סיבה נוספת לפתור את הבן משום הסיבה של אינו עושה מעשה עמך, אבל אילולא הילפותא לא היינו יכולים לפטור את הבן מטעמו של החזקוני.
הערה חריפה על דברי הגמ' העיר רבי מאיר דן קלוצקי מחבר הספר כלי חמדה על התורה בפרוש לפרשת מטות. מדברי גמרתנו משתמע שאילולא המיעוט של התורה היינו אומרים שמצות כבוד אב יש לה תוקף יותר חזק מכל מצות עשה, ומי שהצטווה לעשות דבר העומד בנגוד אפ' לעשה ול"ת יקיים את העשה של כבוד אב שהוקש כבודו לכבוד המקום, וידחה את העברה שיש בה עשה ול"ת. שואל על כך הכלי חמדה בפר' מטות בת שנודרת יכול אביה להפר את הנדר ביום שומעו, לדוגמא הבת נודרת קונם ככר לחם זו עלי ואין דעתו של האב נוחה מן הנדר, כאשר האב שומע את הנדר הוא אומר לבת מופר לך, או שהוא מצווה עליה לאכול את הכיכר ובזה הוא מפר את הנדר. שואל בעל הכלי חמדה, אם נניח שמצות כבוד אב ואם דוחה אפ' עברה שיש בה ל"ת ועשה מדוע היה על התורה לתת לאב אפשרות של הפרה ולהגביל את זכות ההפרה רק ביום שומעו, הרי בכל מקרה אם לא מוצא חן בעיני האב הנדר של הבת הוא יכול לכאורה לצוות על בתו במצוה של כבוד אב להפר את הנדר, לאכול את כיכר הלחם, וכל כיו"ב, והבת תאלץ לשמוע בקול האב משום שמצות העשה של כבוד אב ואם דוחה את הל"ת של "לא יחל דברו" ואת העשה של "מוצא שפתיך תשמור", מתוך כך שהתורה נתנה לאב זכות הפרה באופן מוגבל אנו יכולים ללמוד שאילולא זכות ההפרה אין לאב אפשרות לצוות על הבת להפר את דברי הנדר, וא"כ שוב מיותר הפסוק איש אביו ואמו תיראו אני ה' אלקיכם. יסוד זה שאין לשמוע בקול האב כאשר יש כאן התנגשות עם דבר תורה נלמד כבר מפרשת נדרים, משום שאילו כן היה מצווה הבן לשמוע בקול האב במחיר של הפרת דברי התורה לא היתה התורה צריכה לתת לאב זכות להפר לבת את הנדר רק ביום שומעו, ע"כ קושיתו החריפה של בעל הכלי חמדה.
על קושיה זו ניתן לכאורה לומר תרוץ פשוט. הכלי חמדה יוצא מתוך נקודת הנחה שבת שנדרה נדר ואין דעת האב נוחה מהנדר יכול האב לצוות על הבת להפר את הנדר והבת תהיה מחוייבת מדין כבוד אב ואם לשמוע בקול האב. אבל דברים אלו נסתרים לכאורה מהלכה פסוקה בשו"ע יור"ד בסי' ר"מ סע' כ"ה נא' שם כך: תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו מפני הרב שנמצא שם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העו"כ מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה, ומוסיף הרמ"א וכן אם האב מוחה בבן לשאת איזו אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב. מקור ההלכה בספר תרומת הדשן ובשו"ת מהרי"ק, בשניהם מתבאר טעם ההלכה שכבוד אב לא נאמר אלא בדברים שהם לצורך האב. כאשר האב מבקש מהבן שישחט עבורו או שיבשל עבורו וכל כיו"ב. גם דברי גמרתנו בם נא' שהאב מצווה על הבן לא להשיב את האבדה, לא מדברים אלא באופן שהאב רוצה לנצל את הבן לצרכיו ולכן הוא מצווה עליו לא להשיב את האבדה אלא לעסוק בצרכיו, אז ורק אז יש מצות כבוד אב ושייך להסתפק אם המצוה הזו נוהגת גם כאשר היא במקום עברה או לא. אבל כאשר האב מצווה על הבן לעשות דבר שאינו לצורכו גם אם לדעת האב חשוב הדבר מאד עבור הבן, אין בזה כלל וכלל מצוה של כבוד אב, ע"כ הסברם של האחרונים בפסק ההלכה שבשו"ע. א"כ קושייתו של בעל הכלי חמדה לא קשיא מידי, אם האב יצווה על בתו להפר את הנדר שנדרה, עדיין אין לבת מצות כבוד אב לשמוע בקול האב, וגם אם היה הדין שבן שקיבל ציווי מאביו לא לשמוע לדבר תורה הוא חייב לשמוע בקול אביו, הרי"ז רק באופן כזה שהוא משרת את אביו בציות, לא כאשר כל הציווי לא נאמר אלא למען הבן לפי ראות עיני האב, א"כ אילולא הפסוק בפר' קדושים המלמדת אותנו שאין לקיים מצות כבוד אב במקום עבירה, לא היינו למדים זאת מפר' נדרים. התורה חייבת לתת לאב זכות הפרה ולהגביל אותה כפי שהתורה מבינה מפני שאילולא זכות ההפרה לא יכל האב להשתמש בדין של כבוד אב כל עוד הציווי של האב אינו לצורכו עצמו.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
