הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מפני מה אמרה תורה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא ג ע"א-ע"ב
מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר -
שלא תאמר: הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה,
כדרבה. דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע - חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,
והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו,
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב
והאי בכוליה בעי דלודי ליה,
והאי דלא אודי - אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה,
סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה.
ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.
אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי - אימא לא,
קא משמע לן קל וחומר.
1.
חייבים לומר, שרבי חייא הכר/ידע את הסברו של רבה.
2.
ראה מה שכתבנו על מסכת שבועות דף מב - סוגיה שכוללת בתוכה את סוגייתנו:
בגמרא:
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן. מ"ט [=מאי טעמא]? אמר קרא: +שמות כ"ב+ כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, ואין נתינת קטן כלום.
אבל נשבעין לקטן ולהקדש. והא אמרת רישא: אין נשבעין על טענת שוטה וקטן!
אמר רב: בבא בטענת אביו, ור' אליעזר בן יעקב היא; דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד? אמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס - הרי זה נשבע, וזהו שנשבע על טענת עצמו; וחכ"א: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור.
ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור?
אמר רב: בשטענו קטן. קטן, והאמרת: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן!
לעולם גדול, ואמאי קרו ליה קטן? דלגבי מילי דאבוה קטן הוא.
אי הכי, טענת עצמו, טענת אחרים היא! טענת אחרים והודאת עצמו.
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף מב עמוד ב
כולהו נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו!
אלא בדרבה קמיפלגי,
דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי' בעי דליכפריה, והאי דלא כפריה - משום דאינו מעיז פניו בפני בעל חובו, ובכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה - אישתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה, סבר: עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה, ורחמנא אמר: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה;
ר' אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, והלכך לאו משיב אבידה הוא;
ורבנן סברי: בפניו הוא דאינו מעיז, אבל בפני בנו מעיז, ומדלא מעיז - משיב אבידה הוא.
3.
"ור' אליעזר בן יעקב היא..."
בדרך כלל כאשר הגמרא מציגה דעת מסויימת והיא טוענת שהיא מתאימה לשיטה מסויימת בסגנון של "... רבי... היא" הכוונה היא שדעת סוגייתנו היא כדעת יחיד [כמו בסוגייתנו: רבי אליעזר מול חכמים].
4.
אלא בדרבה קמיפלגי,
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים קשורה לדינו של רבה.
חשוב לציין: רבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא [אמצע תקופת התנאים] והם אמרו דברים של רבה [דור שלישי של האמוראים]? אלא יש לומר [קשור להרבה מאד מקרים דומים בש"ס] שדינו של רבה היה ידוע כבר בתקופת התנאים!
5.
"מפני מה אמרה תורה"
יד מלאכי כללי התלמוד כלל סד
אמרה תורה, לא שייך למימר אלא בדבר שהצדוקים מודים בו
וכשאומר מפני מה אמרה תורה הוא דבר שאין הצדוקים מודים בו, כן כתבו התוס' בפ"ו דמנחות דף ס"ה ב' ד"ה מה חדש ועיין פ"ב דחגיגה דף י"ז ב' ד"ה אמרה תורה, והר"ב קנאת סופרים בדף ב' ע"א אסברה לן זה החילוק
דהיכא דקאמר תלמודא בניחותא דייק בלישניה טפי מהיכא דנעשה כשואל וקאמר בלשון בעיא מפני מה וכו' ע"ש עד ואגב ארחין כמזכיר אל המעיין אמינא ליה דבעל יבין שמועה אגב שטפיה לא דק בכללא שהביא בענין זה בסי' תקכ"א
דכתב דהא דאמרינן דלא שייך למימר מפני מה אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו היינו כשאומר מפני מה אמרה תורה אבל כשאומר אמרה תורה בלא מפני מה היינו אף שאין צדוקים מודים בו ע"כ ובמחילה ממנו עינו הטעתו דאיפכא כתבו תוס' ז"ל עכ"ל.
וכן יש לתמוה על מוהר"י חאגיז שבספר תחלת חכמה ח"א כלל י"ט כתב גם הוא בשם התוס' כדברי היבין שמועה ואחריהם נמשך גם בעל ארעא דרבנן סי' שמ"ז וכפי הנראה העתיקו ממנו הדברים בלי חיקור דין:
עיקר דבריו, שהביטוי "אמרה תורה" בא ללמדנו שמדובר בנושא שאין הצדוקין מודין בו. ונראה מאד שהצדוקים לא מודים בדין של "מודה במקצת", מפני שרחוק הוא מפשט הפסוקים.
5.1
בתוך דברי רבה בה מוזכר גם הביטוי "ורחמנא אמר".
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, הלכה למשה מסיני [המתחיל בטור שסה]
כל "אמר רחמנא" כתבו ראשונים שהלמ"מ היא זו, ויש מהראשונים שכתבו שלפעמים לשון זה [טור שפד] משמעו מדרבנן. וכן הלשון "אגמריה רחמנא" מובנו הלכה למשה מסיני, ויש שאמרו "אגמריה רחמנא" על דבר הכתוב בתורה.
ועולה שוב הערתנו לעיל בסעיף 4: אם מדובר בדין שנאמר כהלכה למשה מסיני, מדוע הסבר/דין זה נאמר על ידי אמורא בדור השלישי - רבה.
6.
וכן ראה מה שכתבנו על מסכת גיטין דף נא:
בגמרא:
והמוצא מציאה לא ישבע.
...הוא דאמר כרבי אליעזר בן יעקב;
דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו,
כיצד? מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס - הרי זה נשבע, וזה הוא שנשבע על טענת עצמו;
וחכ"א: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור.
ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור?
... אלא בדרבה קמיפלגי,
דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע?
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,
והאי בכוליה בעי למכפריה ליה,
והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,
ובכוליה בעי דלודי ליה,
והאי דלא אודי ליה - אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה,
סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה,
ואמר רחמנא: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה;
ר' אליעזר בן יעקב סבר: ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז, והילכך לאו משיב אבידה הוא;
ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז, ומדלא מעיז, משיב אבידה הוא.
7.
מבנה הסוגיה על פי הפוסקים:
7.1
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה כ:
המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישבע יניח המציאה והולך כדי שלא ישבע, אפילו מצא כיס וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עמו הרי זה לא ישבע.
לכאורה משמע שהרמב"ם פוסק כפשט משנתנו, שמשיב אבדה -בכל סוג של משיב אבדה - נפטר משבועת מודה במקצת מפי תקנת "תיקון העולם".
7.2
השגת הראב"ד:
המוצא מציאה לא ישבע וכו' וא"א שימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עמו הרי זה לא ישבע. א"א הרב ז"ל פוסק כרבי אליעזר בן יעקב דקאי רבי יצחק כוותיה במסכת גיטין ואמר ישבע בשני כיסים קשורים ואין הכל מודים לו.
כנראה שהוא לא מתכוון בדבריו לרמב"ם!
7.3
בכל אופן משמע מדבריו שיש לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב נגד חכמים שחולקים עליו בברייתא בסוגייתנו.
7.4
מתיישב עם הכלל - ראה להלן - שהלכה תמיד כרבי אליעזר בן יעקב אפילו נגד חכמים.
7.5
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה:
תמד. ... הלכה כרבי אליעזר בן יעקב בכל מקום, דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי,
ופירש רש"י ז"ל בסוף פרק התקבל (גיטין דף סז א ד"ה קב ונקי) לא הרבה תלמוד כשאר חבריו אבל מה שאומר נקי הוא שהלכה כמותו לעולם. ורשב"ם ז"ל כתב בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח א ד"ה יורשין) דבברייתא נמי הלכה כמותו. / "ברייתא" / כללי פסיקה בברייתא /
משמע שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב בכל מקום - אף נגד רבים - חכמים.
והוא מאריך...
8.
דברי רבה מוזכרים בסוגיה נוספת:
בבא קמא דף קז:
בגמרא:
ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת;
מאי טעמא? דאמר קרא: +שמות כ"ב+ כי הוא זה.
ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קז עמוד א
עירוב פרשיות כתוב כאן,
וכי כתיב +שמות כ"ב+ כי הוא זה - אמלוה הוא דכתיב.
ומאי שנא מלוה?
כדרבה, דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע?
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,
והאי בכולי בעי דנכפריה,
והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו,
ובכולי בעי דלודי ליה,
והאי דכפר ליה במקצת - סבר: אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא,
הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה,
וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי, אבל גבי פקדון מעיז ומעיז.
כלומר, לגבי פיקדון לא שייך נימוקו/הסברו של רבה.
9.
לפי כל הנ"ל נראה לי ליישב את שאלתנו לעיל בסעיפים 4 ו- 5.1 . אמנם העיקרון הכללי שבדברי רבה נקבע כבר ב"הלכה למשה מסיני", אבל היקף תחולתו - למשל, לא לגבי פיקדון - נקבע על ידי חכמים ואפילו על ידי אמוראים.
