הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ממון המוטל בספק - הלכה כחכמים או כסומכוס?  

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא ב ע"ב

 

לימא מתניתין דלא כסומכוס, דאי כסומכוס - האמר: ממון המוטל בספק - חולקין בלא שבועה. -
ואלא מאי - רבנן,
הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה! -
האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דלא תפסי תרוייהו - אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה,
הכא דתרוייהו תפסי - פלגי לה בשבועה.
אלא אי אמרת סומכוס,
השתא ומה התם דלא תפסי תרוייהו - חולקין בלא שבועה,
הכא דתרוייהו תפסי לה - לא כל שכן? -
אפילו תימא סומכוס;
כי אמר סומכוס - שמא ושמא,
אבל ברי וברי - לא אמר.
ולרבה בר רב הונא, דאמר: אמר סומכוס אפילו ברי וברי, מאי איכא למימר? -
אפילו תימא סומכוס,
כי אמר סומכוס - היכא דאיכא דררא דממונא,
אבל היכא דליכא דררא דממונא - לא.
ולאו קל וחומר הוא?
ומה התם דאיכא דררא דממונא למר, ואיכא דררא דממונא למר,

 

ראה מה שכתבנו על מסכת בבא קמא דף מו - בהגשה על "המוציא מחברו עליו הראיה - סברא היא" - הכלל של חכמים שחולקים על סומכוס:

בגמרא:

/מתני'/. שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה,
ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה - משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד.

וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה,
ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה -
משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד.

גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה...

מבנה הסוגיה:

הערה: סוגייתנו מהווה את אחת הסוגיות המרכזיות והידועות בש"ס לגבי דיני ממונות / טוען ונטען / "ברי ושמא" / "ממון המוטל בספק" /.

1.
במשנה:

/מתני'/. שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה,
ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה - משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד.

1.1
הסיפא של המשנה:

וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה,
ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה -
משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד.

בפשטות מדובר על מקרה נוסף שבנוי על אותו עיקרון בסיסי של הרישא שממון המוטל בספק יחלוקו.

2.

גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה.

שמואל קובע שמשנתנו - שהיא "סתם משנה" - היא דעת יחיד - דעת סומכוס. שמואל מוסיף שחכמים חולקים על סומכוס, וממילא יוצא, שחכמים חולקים גם על משנתנו, והם סוברים שהעיקרון המנחה הוא "המוציא מחברו עליו הראיה". ["התנגשות"]

2.1
שמואל לא מצטט משנה או ברייתא שבה מוזכרת דעת חכמים [ראה להלן].

2.2
מדוע "רבי" לא כתב שזוהי דעתו של סומכוס?

2.3
פעמים רבות בש"ס מובא ביטוי מקביל - "מתניתין דלא כ..." כ 150 מופעים. נאמר על ידי "סתמא דגמרא", ואילו הביטוי בסוגייתנו נאמר על ידי שמואל.

הביטוי "זו דברי... אבל חכמים..." - 36 מופעים בש"ס, תמיד נאמר על ידי אמורא מסויים. ברוב מוחלט של המופעים נאמר על ידי רב; שמואל ורבי יוחנן!

2.4
ויש לומר שההבדל הוא שהביטוי "מתניתין דלא כ..." קובע שהמשנה היא דעת רבים, ולהיפך מהמשתמע מ"זו דברי..."

2.5
אם בסוגייתנו יש "סתם משנה" הרי שיש לומר ש"רבי" עצמו הכריע כך את ההלכה, למרות שהיא דעת יחיד - סומכוס.

2.6
בסוגייתנו שמואל מוסיף את המשפט "זה כלל גדול בדין".

3.
על האמור בסעיף 2.6 שואלת הגמרא:

למה לי למימר זה כלל גדול בדין?

3.1
תשובה:

אצטריך,
דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא - המוציא מחבירו עליו הראיה.

הרחבה של המקרה שאף עליו נקבע "המוציא מחברו עליו הראיה"!

3.2
תשובה אחרת/נוספת:

אי נמי, לכי הא דאתמר:
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן,

רב אמר: הרי זה מקח טעות,
ושמואל אמר: יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך.

גם כשהרוב מסייע לתובע בכל זאת תקף הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה"

4.

המשך הגמרא:

תניא נמי הכי: שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה - משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד, דברי סומכוס;
וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.

הברייתא מבארת כפי ששמואל הסביר לעיל בסעיף 2.

4.1
בברייתא לא מוזכר הביטוי "זה כלל גדול בדין". ואולי שמואל לעיל בסעיף 2 התכוון לומר, שחכמים עצמם - כפי שהוא קיבל במסורת - כן אמרו את הביטוי "זה כלל גודל בדין" - ולא כמובא בברייתא. כלומר, שמואל מוסיף על דברי הברייתא.

5.

א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה?
שנאמר: +שמות כד+ מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם.

נראה שנקודת המוצא היא שהלכה כחכמים נגד סומכוס!

6.

מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא,
דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!

רב אשי מסכים עקרונית לכלל של המוציא מחברו עליו הראיה. ומכך שהוא טוען שזו סברא שבהכרח יש לה תוקף של דאורייתא - ולכן דרשת הפסוק מיותרת.

6.1

"למה לי קרא" - כ-30 מופעים בש"ס
אבל "למה לי קרא סברא..." - 2 מופעים בש"ס

שאלה עקרונית: הרי פעמים רבות מובא בגמרא דין שנלמד מפסוק שעל פניו הוא "הגיוני" [="פשיטא"] והגמרא לא שואלת "למה לי קרא?"

ראה בהמשך.

7.
באמת, הדין של המוציא מחברו עליו הראיה נלמד מסברא, ודרשת הפסוק נועדה לדרשה אחרת.

אלא, קרא לכדר"נ אמר רבה בר אבוה,
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש דבריו אליהם.

אמרי נהרדעי: פעמים שנזקקין לנתבע תחלה,
והיכי דמי? דקא זילי נכסיה.

8.
תוספות מסכת בבא קמא דף מו עמוד א:

המוציא מחבירו עליו הראיה - משמע מהכא דאין הלכה כסומכוס מדלא ס"ל שמואל כוותיה

הוא פוסק כחכמים - שמצטט שמואל וכדעת חכמים שמובאת במפורש בברייתא - ולא כמשנתנו - שהיא דעת סומכוס - כי כך משמע מהכרעת שמואל.

8.1

מדוע הוא לא מוכיח גם מהמשתמע ממסקנת הגמרא - דברי רב אשי - לעיל סעיף 6.

8.2
הוא מביא מקור מסוגיה אחרת שהלכה כשמואל בסוגייתנו:

ובשמעתין דכל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לה. ושם) יש להאריך בזה.

9.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ט הלכה ב:

מעוברת שנגחה ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או אחר שנגחה ילדה, משלם חצי נזק מן הפרה ואינו גובה מן הולד כלום עד שיביא ראיה שבשעה שנגחה מעוברת היתה שהמוציא מחבירו עליו א הראיה.

10.
הגהות מיימוניות הלכות נזקי ממון פרק ט הלכה ב:

[א] וכן פסק רב אלפס ור"י כחכמים דאמרי הכי ולא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספר חולקין
חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים

הלכה כחכמים נגד סומכוס על פי הכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים".

10.1
נימוק נוסף - כתוס' לעיל - הוכחה מדברי שמואל:

ותו דמשמע מתוך דברי שמואל שסובר כן דאמר זו דברי סומכוס וכו'

10.2
ומביא מקור נוסף לפסוק כחכמים בסוגייתנו - בגלל פסיקת רב נחמן.

ותו בפרק שואל (דף ק"ב ב) גבי מעשה באחד ששכר מרחץ מוכח דר"נ שהלכה כמותו בדיני סובר כחכמים ס"ה עיין הלכות מכירה פ"ב:

והכלל הוא שהלכה כרב נחמן בדיני. משמע מדבריו שזהו כלל כללי שהלכה כרב נחמן ולאו דווקא כשמדובר ברב נחמן נגד רב ששת.

11.
ראה מה שכתבנו לעיל על מסכת בבא קמא דף לה

הערה: מיספור הסעיפים - כמקור בסוגיה דף לה:

בגמרא:

גמ'. אמר רבי חייא בר אבא, [זאת אומרת:] חלוקים עליו חביריו על סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין.

1.
באופן עקרוני יש מחלוקת בדין לגבי ממון המוטל בספק אם אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה" - "חכמים", או "יחלוקו" - לפי סומכוס.

2.
סוגייתנו קובעת שמשנתנו - שהיא "סתם משנה" - חולקת על סומכוס.

3.
הדין של סומכוס שממון המוטל בספק יחלוקו לא מוזכרים באף משנה [ובכלל, סומכוס שהיה תלמיד מובהק של רבי מאיר מוזכר במשניות רק 3 פעמים - בעניינים שונים].

4.
יש מקרים בהם כוונת הביטוי "חלוקין עליו..." היא שגם חכמים שחולקים על התנא המסויים לא מובאים באף משנה - ולא כבסוגייתנו לעיל בסעיף 2, כגון:

מכות דף כג
בגמרא:

מתני'. כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו ידי כריתתם, שנאמר: +דברים כ"ה+ ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל...

גמ'. א"ר יוחנן: חלוקין עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל.

אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב, תנינן: אין בין שבת ליום הכפורים - אלא שזה זדונו בידי אדם, וזה זדונו בהכרת; ואם איתא, אידי ואידי בידי אדם הוא!
רב נחמן (בר יצחק) אומר: הא מני? רבי יצחק היא, דאמר: מלקות בחייבי כריתות ליכא; דתניא, רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו? לדונו בכרת ולא במלקות.

רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן, זה עיקר זדונו בידי אדם, וזה עיקר זדונו בידי שמים.

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כר' חנניה בן גמליאל.

5.
רבי חנניה סובר שכל מי שחייב כרת וקיבל מלקות נפטר מעונש של כרת. הרישא מסתיימת בניסוח "דברי רבי חנניה בן גמליאל". ניסוח זה בש"ס מלמד שאחרי דעה זו מובאת דעה חולקת. במשנתנו אין דעה אחרת, ולכן סגנון זה תמוה.

6.
אמנם הגמרא – רבי יוחנן – אומרת מיד בתחילת הסוגיה "חלוקין עליו חבריו..." והם סוברים שלמרות שקיבל מלקות עדיין חייב כרת. כך גם עונה התויו"ט.

7.
אולם עדיין קשה מדוע רבי יהודה הנשיא לא שיבץ במשנה את דעת החולקים.

8.
והתשובה פשוטה: החולקים לא אמרו דעתם בפירוש באף מקום. והנה אפילו הגמרא מקשה בסוגייתנו על רבי יוחנן ממשנה שמשמע ממנה שהיא בנויה - בעקיפין - על שיטה [לא ברור מי אמרה] שחולקת על רבי חנניה.

9.
רב פוסק שהלכה כרבי חנניה, ואולי לכן רק דבריו הובאו במשנה. אבל עדיין קשה הניסוח "אלו דברי..."

10.
"הא מני" – לפעמים לשון זה לא מוכיח שכך הלכה, אלא מציין את העובדה שאותה דעה אומרת דין מסויים במפורש..

11.
ובחזרה לסוגייתנו - בבא קמא דף לה - מדוע הגמרא מציינת "חלוקין עליו חבריו" ולא אומרת במפורש שמשנתנו איננה כסומכוס בניסוח "מתניתין דלא כסומכוס", כמו במסכת בבא מציעא דף ב עמוד ב "לימא מתניתין דלא כסומכוס, דאי כסומכוס - האמר: ממון המוטל בספק - חולקין בלא שבועה".

12.
אולי התשובה היא, ששם - במסכת בבא מציעא - הגמרא משתדלת להעמיד את המשנה גם כשיטת סומכוס.

13.
הערה: הביטוי "חלוקין עליו" - 10 מופעים בש"ס לגבי תנאים שונים. [הביטוי "חולקים עליו" - 0 מופעים בש"ס]
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)