|
שנים אוחזין בטלית / רפי זברגרבבא מציעא דף ב ע"א
הרקע
היום אנו פותחים את מסכת בבא מציעא, מסכת שניה בסדר נזיקין, העוסקת בעניינים של משא ומתן בין אנשים, כגון: דיני אבדה ומציאה, פריקה וטעינה [לעזור לחבר המתקשה בהובלת המטען בדרך], דיני אונאת ממון, אונאת דברים [גרימת צער לחבר] ועוד. המשנה הראשונה עוסקת במחלוקת בין שני אנשים המחזיקים חפץ אחד, וכל אחד טוען בעלות מלאה על החפץ. הנושא
כתוב בתחילת המשנה: שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. מדגיש רש''י בפירושו על המשנה: מדובר במשנה דווקא כששני האנשים מוחזקים בטלית, או בחפץ אחר. אך אם אחד מוחזק בחפץ והשני בא להוציא ממנו, אנו פוסקים ''המוציא מחברו עליו הראיה'', והמוציא חייב להוכיח שאמנם החפץ שלו. אבל כאמור, אם שניהם מוחזקים בחפץ, ולכל אחד יש ''טענה טובה'', כמו ''אני מצאתיה'', כלומר, הוא מצא אותה ברחוב, והרים אותה וכך זכה בה. במקרה זה פוסקת המשנה, שכל אחד יישבע שאין לו בחפץ פחות מחצי שוויה, ואחר כך הם מחלקים את החפץ בין שניהם. מהו המסר?
מקרה זה הינו ''מקרה קלאסי'' של מחלוקת וריב בין אנשים. כל אחד טוען וחושב שהוא צודק, החפץ כולו שייך אליו, והוא טוען בעלות מלאה על החפץ. הפסיקה של המשנה מלמדת אותנו כיצד לגשת לוויכוחים אלו. אם כל אחד בטוח בדעתו, כל אחד טוען בעלות מלאה על החפץ, אזי – אין על מה לדבר. לא יעזרו דיונים על הנושא, כנראה שגם בסוף כל הדיונים, נישאר באותו מצב בו התחלנו, כאשר המחלוקת ביניהם ברורה וודאית. מה עושים? כל אחד נשבע על כך, שלפחות חצי שלו, ואז מקבל את החצי. |