סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 996
ייאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי ייאוש ורבא אמר הוי ייאוש
בבא מציעא כא ע"ב
התורה אומרת שכאשר אדם מוצא אבדה שיש בה סימן עליו להכריז עליה, וכל עוד לא נמצא בעל האבדה חייב לשמור עד אשר ימצא בעל האבדה ויקבלה ע"פ סימנים. אבל כאשר בעל האבדה התיאש מן האבדה עוד קודם שנמצאה, דהיינו כאשר יודעים שבעל האבדה הכריז שהוא לא נותן סיכוי שהאבדה תמצא ותוחזר אליו, ואנו גם בטוחים שהאדם שנטל את האבדה עשה זאת אחר היאוש של הבעלים, בזה התחדש בתורה שיאוש קונה, ומוצא האבדה יכול להשתמש בה לצורכו. והמש' בתחילת אלו מציאות מונה אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז, כשבהמשך המש' נמנים כל המקרים בם אנו משוכנעים שהאובד לא לקח לו הרבה זמן כדי להיווכח בעובדה שהדבר אבד לו, וברגע שנודע לו שהדבר אבד הרי הוא מתיאש.
הדוגמא הקלאסית לאבדה שאין צורך להשיבה היא אבדה של מעות. נא' במש' מעות מפוזרות הרי אלו שלו. אדם שמוצא כסף שאינו מונח בצורה מיוחדת הרי הוא של המוצא, זאת משום האומדנא של רבי יצחק, א"ר יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אי לכך אנו משוכנעים שאובד הכסף נוכח בעובדה שכספו נאבד מיד אחר האבדה, וכיון שלכסף אין שום סימן סבור בעל האבדה שאין שום סיכוי שהמוצא יכריז על האבדה, שהרי אין מה להכריז, לכסף אין סימן, התיאש הוא מיד כאשר נוכח לדעת שהוא איבד את המעות ולכן אדם שמוצא מעות שאין בהם סימן המעות שלו.
מסתפקת הגמ' מה יהיה באבדה כזו שאם יֵדעו הבעלים שהחפץ אבד ודאי שיתיאשו ממנו, אבל עדיין לא נודע להם. יאוש זה מוגדר בלשון הגמ' יאוש שלא מדעת. ז"א יש כאן אופן של אבדה שאילו היו בעליה יודעים ממנה היו בודאי מתיאשים, אבל חסרה להם עדיין הידיעה שהאבדה אמנם אבדה, האם ברגע שנודע להם האבדה והבעלים מתיאשים אנו אומרים שהיאוש מתייחס לשעת האבדה ואדם שמצא את האבדה בין שעת האבדה לבין ידיעת הבעלים הרי אלו שלו, או יש מקום לומר שלמרות שאם הבעלים היו יודעים מהאבדה היו מתיאשים אבל כל עוד שלא נודע להם מן האבדה היאוש שלא מדעת אין לו דין של יאוש, והנוטל את האבדה בין שעת האבדה לבין הידיעה של הבעלים, עדיין אין המציאה מוגדרת כמציאה שבעליה התיאשו ממנה, והמוצא אינו יכול ליטול את האבדה לעצמו שהרי הבעלים עדיין לא התיאשו, וכסף של אדם גם אם אין בו סימן וגם אם הוא אבד, כל עוד שהבעלים אינם מתיאשים לא פקעה הבעלות על הכסף ואין זכות לשום אדם ליטול את החפץ.
נחלקו בשאלה זו אביי ורבא, אביי סובר: יאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש, למרות שכאשר הבעלים יֵדעו מן האבדה בודאי יתיאשו מ"מ כל עוד שלא התיאש בפועל, אין היאוש נחשב ליאוש. ואילו רבא סובר יאוש שלא מדעת הווי יאוש. אנו תמיד צריכים לאמוד את דעתו של האובד, אם כאשר תיודע לו האבדה הוא יתיאש ממנה אנו מתייחסים אל האבדה כאבדה מיואשת גם טרם נודע לבעלים דבר האבדה.
להלכה נפסק כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, אי לכך גם כאשר נמצא חפץ שאין בו סימן אבל אין אנו יודעים אם הבעלים התיאשו כבר, למרות שאנו בטוחים שכאשר הבעלים ידעו על האבדה הם יתיאשו אין לו לאדם ליטול את החפץ אלא אם כן המדובר הוא באבדה כזו שאנו משוכנעים שלבעל האבדה נודע כבר דבר האבדה והתיאש ממנה.
מעות כיון שאין בהם סימן ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שמיד אחר שאבדו המעות ידע בעל האבדה על דבר האבדה והתיאש ולכן המוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו.
מעשה היה בעיר לודז' בה כיהן הגאון רבי אליהו חיים מייזל, באחד הימים התרוצצה ברח' המרכזי של העיר לודז' אשה מעיר אחרת כשהיא גונחת ובוכה על כך שהיא איבדה סכום כסף ברחוב. העוברים ושבים ניסו לעזור לה למצוא את האבדה אבל כל החיפושים עלו בתוהו, אחר שעה של חיפושים נענתה אותה אשה ואמרה יודעת אני שהכסף ירד לטמיון אוי לי ואוי למזלי. כעבור כמה שעות מצא אחד מתושבי לודז' את הכסף.
כאשר נודע דבר המציאה לאשה האובדת נחפזה אל המוצא בדרישה שישיב לה את הסכום, אבל המוצא טען שכיון שהיא התיאשה בהכריזה אוי לי ואוי למזלי בנוכחות עדים רבים, הרי שהמוצא אינו חייב להחזיר את הכסף, היאוש של האשה הביא לכך שעל מציאה זו יפסק הדין: המוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו, אבל האשה בעלת האבדה לא הסכימה לוותר ותבעה את המוצא לדין תורה. ניגשו התובעת והנתבע לבית דין של לודז'.
בבית הדין של לודז' נקבעה תקנה ע"י רבה של העיר ראש בית הדין רבי אליהו חיים מייזל, שכל דין תורה שיבוא לפני בית הדין, גם אם הדין תורה נראה לדיינים כדין פשוט, עליהם לדווח לראש הב"ד טרם הוציאם לפועל את פסק הדין הנראה לעיניהם.
התובעת והנתבע הגיעו לפני דייני העיר כשלעיני דייני העיר היה נראה פשוט לפסוק כדין המשנה המוצא מעות הרי אלו שלו, מה גם שיש כאן עדים שמעידים שאותה אשה התיאשה מפורשות, אבל חזקה עליהם תקנתו של ראש בית הדין, הטריחוהו לחוות את דעתו על פסק הדין אותו הם אמורים להוציא.
שאל אותם הגאון רבי אליהו חיים מייזל האם ביררתם האם אשה זו התובעת היא אשת איש. תמהו חברי ביה"ד לפשר שאלתו של הרב. מה ענין מצבה האישי של האובדת לגבי האבדה של המעות. נענה רבי חיים אליהו מייזל בגאונות ואמר כך. אנו יודעים שאשה נשואה כל כסף המצוי בידה אינו שייך לה ממונית. מה שקנתה אשה קנה בעלה. ורוב הממון המצוי בידי הנשים הנשואות שייך ממונית לבעל. מעתה במקרה ויתברר שהאשה שאיבדה את הממון היא אשת איש ובעלה הוא בעצם בעל הממון נמצא שיאושה של אותה אשה אינו מועיל כלום ביחס לאבדה, הרי זה כאדם זר שהתיאש מאבדתו של פלוני בו בזמן שבעל האבדה עדיין לא התיאש. ברור שיאוש של אדם זר לא יכול לפעול כלום במצבו של החפץ. כיון שאשה זו אינה מתושבי המקום וסביר להניח שבעלה של האשה עדיין לא יודע כלל וכלל על האבדה, כיצד רוצים אתם להתיר למוצא לקחת את המעות בו בזמן שהיאוש עליו אתם סומכים לא נאמר מפי בעל האבדה, נכון אמנם שאילו היה יודע הבעל של האשה שהכסף אבד היה מתיאש כדין כל כסף שאין בו סימן, אבל אנו הרי פוסקים שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, נמצא שבמקרה שיתברר שאשה זו היא אשת איש, על המוצא להשיב את הכסף לאובדת משום שיאושה אינו תקף, התברר כמובן שאותה אשה היתה אמנם נשואה והכסף הושב לבעלת האבדה.
חשוב להוסיף שהחידוש הגאוני של רבי חיים אליהו מייזל אינו סותר לפסק ההלכה של המש' שהמוצא מעות מפוזרות ברה"ר הרי אלו שלו, זאת משום שאין עלינו לחשוש שמא נפל הכסף מיד אשה נשואה שהרי רוב האנשים הנמצאים ברחוב כספם שלהם, והם עשויים למשמש בכיסם בכל שעה ובודאי התייאשו, רק במקרה המסוים בו ידע המוצא שהאבדה אבדה לאשה, בזה טען הגאון רבי חיים מייזל שיאושה אינו יכול להיחשב ליאוש משום הדין שמה שקנתה אשה קנה בעלה.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
