נסיב איתתא
יבמות סג ע"א
"קפוץ זבין ארעא; מתון נסיב איתתא. נחית דרגא נסיב איתתא; סק דרגא בחר שושבינא".
המילים כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה מופיעות ג' פעמים במקרא, וכולן בפרשת כי תצא. בפעמיים הראשונות אין הסוף טוב: וּשְׂנֵאָהּ, לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו... וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. ורק בפעם השלישית הסוף טוב: וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. מדוע? מה נכון לעשות כדי להגיע למציאות הפסוק השלישי?
יתבאר בשלשה אופנים:
א. "קפוץ זבין ארעא; מתון נסיב איתתא".
בקניית קרקע רצוי להחפז ולקנות, אולם בקידושי אשה אסור להחפז ולהתנפל. "רב מנגיד מאן דמקדש בביאה, ומאן דמקדש בשוקא, ומאן דמקדש בלא שדוכי" (מסכתות יבמות דף נב ע"א; וקידושין דף יב ע"ב). בתחילה צריך שיהיה שידוך, לאחר מכן קידושין, ורק לאחר תקופת האירוסין וההכנות לנישואין מגיע זמן החופה. בתקופת האירוסין מתפתחת ומתקבעת הכמיהה, וכמאמר הנביא בהושע (ב, כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם. פירוש, למרות שיתחדש הקשר בין הקדוש ברוך הוא לישראל הנמשל לנישואין, הכמיהה והאהבה יהיו לעולם כבתקופת האירוסין, בלא שום שחיקה שיגרה והתישנות.
לכן בדברים כב, יג: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ, כיון שבא אליה תכף ללקיחתה – שונאה. ובדברים כד, א: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כיון שבעלה תכף ללקיחתה, הריהי מיד "ישנה" בעיניו, וסר חינה מעיניו. וכך היה במעשה אמנון ותמר (בשמואל ב' יג, יב-יג), תמר לא התנגדה לעצם הנישואין עם אמנון, היא רק דרשה להקדים קידושין ונישואין כדת. ובגלל נחפזותו של אמנון – (שמואל ב' יג, טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד.
ואילו בדברים כד, ה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, כאשר נשמר היחס לאשה כאל אשה חדשה דוקא – וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח, משמח אותה, ושמח איתה.
ומטעם זה היה רבי מאיר אומר: "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (מסכת נדה דף לא ע"ב). שבכך מתחדשת היא בכל חודש להעשות חדשה.
ומנהג בני אשכנז, ששבוע לפני החופה אין החתן והכלה נפגשים. כדי שתהא חביבה על בעלה בשעת כניסתה לחופה.
וטעם הדבר כדברי הגר"א באמרי נעם: (ברכות דף ח ע"א) "שדרך בני אדם כשטוב לו אינו אומר טוב לי אלא בתחילה, אבל אחר כך שוב אין אומר ואין דברים, אבל אם ח"ו רע לאדם אז אומר תמיד רע לי ובכל יום ויום יביע אומר כי צר לו, לכן באשה טובה הוא אומר מצא שהוא לשון עבר שבפעם אחד מצא טוב, אבל באשה רעה בכל עת מוצא רעתה יותר לכן אומר מוצא שהוא לשון הווה". משום כך נחוץ ייפוי חיזוק וחידוש לדברים הטובים, כדי שלא ישתכחו.
היחס בין בני הזוג הוא גם עניינו של הפסוק הבא באותה פרשה: (דברים כד, ה-ו)
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.
וכי מה ענין משכון ללקיחת אשה?
אלא שאין רחים אלא אשה, כמו שאמרו: "אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!" (מסכת קידושין דף כט ע"ב).
ואין רכב אלא אשה, ככתוב: (שיר השירים א, ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי.
וכן אמרו בבראשית רבה פרשה כ, ז:
"והוא ימשל בך, אמר רבי יוסי הגלילי יכול ממשלה מכל צד ת"ל (דברים כד) לא יחבול רחים ורכב. מעשה באשה אחת משל בית טברינוס שהיה נשואה ללסטים אחד, והיה בעלה מצערה, שמעו חכמים ובאו אצלה להוכיחו, כיון שבאתה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה לקיים מה שנאמר ואל אישך תשוקתך".
ושיעור הכתוב שישמח את אשתו אשר לקח, ואם אינו משמחה כראוי הריהו חובל בנפשה, "שאין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה" (רות רבה פרשה ב, טו). וגם בנפשו הוא – נפש הוא חובל. "רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה" (מסכת כתובות דף סב ע"ב).
ב. "נחית דרגא נסיב איתתא".
פירש רש"י: "נחית דרגא ונסיב איתתא - לא תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה.
שושבינא - אוהב טוב בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו". רבי ינאי אומר: (מסכת אבות פרק ד משנה טו) הֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים. רֵעַ טוב מסייע ודוחף להתעלות. אך באשה הדבר שונה. אסור שתזלזל האשה בבעלה, אלא תראה בו דמות רמה וסמכותית.
ומרומז בטעמי המקרא. בשני הפסוקים הראשונים טעמי האיש והאשה שוים בגובהם ונמצאים שניהם תחת האותיות:
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ וּשְׂנֵאָֽהּ׃ כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו.
ורק בפסוק השלישי טעם האיש למעלה מעל האותיות, כדי שיוכל לקיים: נחית דרגא ונסיב איתתא – שטעמה תחת האותיות:
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה.
ג. "כי יקח איש אשה".
אין איש אלא הקב"ה, ככתוב: ה' אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג).
ואין אשה אלא כנסת ישראל, ככתוב: כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו נד, ו).
ואמרו במדרש תנחומא פרשת שופטים סימן ט: "(זכריה יג, ח) וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ שאין מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק".
בשתי הלקיחות הראשונות – וּשְׂנֵאָהּ, לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו... וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת, ככתוב: כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ (ישעיהו נ, א). ורק בלקיחה שלישית – וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי (הושע ב, יח). וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (הושע ב, כא-כב).
וכדברי הרמב"ן בראשית כו, כ:
"וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד, ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט, ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא, ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד".
