הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רב נחמן ורב ששת - כמי הלכה?

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא קמא קז ע"ב

 

וא"ר חייא בר יוסף: הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב עד שישלח בו יד;
מאי טעמא? +שמות כ"ב+ ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו,
מכלל דאי שלח בה יד - מיחייב.
למימרא, דבשלח בה יד עסקינן!
אמר להו ר' חייא בר אבא, הכי א"ר יוחנן: בעומדת על אבוסה שנו.
א"ל ר' זירא לר' חייא בר אבא: דוקא בעומדת על אבוסה קאמר,
אבל שלח בה יד קנה, ושבועה לא מהניא ביה כלום,
או דלמא אפי' עומדת על אבוסה קאמר?
א"ל: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי,
דא"ר אסי א"ר יוחנן: הטוען טענת אבד ונשבע,
וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים - פטור;
מ"ט? לאו משום דקנה בשבועה ראשונה.

כמה הערות פסיקתיות בסוגייתנו:

1.
שיטת רבי חייא בר יוסף:

וא"ר חייא בר יוסף: הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב עד שישלח בו יד;
מאי טעמא? +שמות כ"ב+ ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו,
מכלל דאי שלח בה יד - מיחייב.
למימרא, דבשלח בה יד עסקינן!

2.
רבי חייא בר אבא חולק [בשם רבי יוחנן]:

אמר להו ר' חייא בר אבא, הכי א"ר יוחנן: בעומדת על אבוסה שנו.

3.
רבי זירא מתלבט בדברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן - אם רבי יוחנן חולק על רבי חייא בר יוסף:

א"ל ר' זירא לר' חייא בר אבא: דוקא בעומדת על אבוסה קאמר,
אבל שלח בה יד קנה, ושבועה לא מהניא ביה כלום,
או דלמא אפי' עומדת על אבוסה קאמר?

4.
רבי חייא בר אבא מדייק מדברי רבי יוחנן:

א"ל: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי,
דא"ר אסי א"ר יוחנן: הטוען טענת אבד ונשבע,
וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים - פטור;
מ"ט? לאו משום דקנה בשבועה ראשונה.

5.
רבי זירא דוחה את דברי רבי חייא בר אבא:

א"ל: לא, הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה.

והוא סובר ממילא כרבי חייא בר יוסף.

6.
אמוראים נוספים אומרים בשם רבי יוחנן כרבי זירא בסעיף 5:

איתמר נמי, א"ר אבין א"ר אילעא א"ר יוחנן: הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע, וחזר וטען טענת גניבה ונשבע, ובאו עדים - פטור, הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה.

7.
לגבי ההתלבטות של רבי זירא לעיל בסעיף 3:

אמר רב ששת: הטוען טענת גנב בפקדון, כיון ששלח בו יד - פטור;
מאי טעמא? הכי קאמר רחמנא: ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגו', הא שלח ידו - פטור.

רב ששת חולק על רבי חייא בר יוסף.

8.
רב נחמן מקשה על רב ששת:

אמר ליה רב נחמן, והלא שלש שבועות משביעין אותו:
שבועה שלא פשעתי בה,
שבועה שלא שלחתי בה יד,
שבועה שאינה ברשותי;
מאי לאו שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינה ברשותי,
מה שבועה שאינה ברשותי, כי מיגליא מילתא דאיתיה ברשותיה - חייב,
אף שבועה שלא שלחתי בה יד, כי מיגליא מילתא דשלח בה יד - חייב!

וכבסעיף 1 כרבי חייא בר יוסף.

9.
רב ששת דוחה ומיישב את הקושיה על שיטתו:

אמר ליה: לא,
שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשלא פשעתי בה,
מה שבועה שלא פשעתי בה, כי מיגליא מילתא דפשע בה - פטור מכפל,
אף שבועה שלא שלחתי בה יד, כי מיגליא מילתא דשלח בה יד - פטור מכפל.

10.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ט סימן כט:

כט [בבא קמא דף קז ע"ב] א"ר חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד. ולית הלכתא כוותיה ולא כרב ששת דאמר אם שלח בו יד פטור

אלא כי הא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בעומדת על אבוסה.
ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדא"ר יוחנן טען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה
ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למיפטר ולא שליחות יד:

הרא"ש פוסק כרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, ולא כרבי חייא בר יוסף וגם לא כרב ששת [שבעניין מסויים חולק על רבי חייא בר אבא].
אלא הרא"ש פוסק כאוקימתא שבדברי רבי חייא בר אבא - לעיל בסעיף 2.

10.1
הוא לא מתייחס לרב נחמן בפירוש.

11.
חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף קז עמוד ב:

אמר ליה רב נחמן והלא ג' שבועות משביעין אותו.
מדאותבי' רב נחמן לרב ששת שמעינן דלית הלכתא כרב ששת. דאמר דכל ששלח בה יד פטור,

הוא טוען, שמכך שרב נחמן הקשה על רב ששת משמע שאין הלכה כרב ששת. לא מובן לי כל כך, אלא אם נאמר, שמתאים לכלל של "רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני", ובסוגייתנו מדובר על "דיני" - דיני ממונות - ולכן הלכה כרב נחמן. גם משמע מדבריו שכאשר חכם מקשה על חברו ברור מאליו שאינו סובר כמוהו.

11.1
הוא מסביר גם כמי עוד לא נפסקה הלכה:

ואפשר דלית הלכתא נמי כר' חייא בר יוסף דפליג אדרב ששת ואמר דאינו חייב עד שישלח בו יד
מדאמר ליה ר' חייא בר אבא היכי אמר ר' יוחנן בעומדת על אבוסה.

11.2
הוא שולל את האמור לעיל:

ומיהו כיון דר' חייא בר אבא לא שמע מיני' דר' יוחנן אי דוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה או דלמא אפילו בעומדת על אבוסה קאמר וסמך על כיוצא בזה ששמע ודחי לה ואמרינן לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה

ההסבר של רבי חייא בר אבא לא מחייב כי לא שמע ממש מרבי יוחנן. וזו המשמעות של הביטוי "זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי".
ונראה שיש לפסוק כרבי חייא בר יוסף.

11.3
נימוק נוסף לפסוק כרבי חייא בר יוסף:

ואתמר נמי משמי' דר' יוחנן הכי ש"מ דהלכתא כר' חייא בר יוסף וכן פסק ר"ח ז"ל.

וממילא פוסק כרב נחמן - כלעיל בסעיף 11.

12.
רמב"ם הלכות גניבה פרק ד הלכה ב:

במה דברים אמורים שנשבע קודם שישלח יד בפקדון, אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל
שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו.

בפשטות, הרמב"ם פוסק כרב ששת.

השגת הראב"ד:

במה דברים אמורים שנשבע קודם שישלח יד בפקדון וכו' שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו. א"א הא מילתא דלא כהלכתא היא דהא ר' יוחנן פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אף על גב דנעשה עליו גזלן וקנאה וחייב באונסים כיון דהוא פטר נפשיה מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה'.

13.
מגיד משנה הלכות גניבה פרק ד הלכה ב:

[ב] בד"א שנשבע קודם ששלח יד וכו'. מימרא שם (דף ק"ו:) דרב ששת פסק כמותו. ובהשגות א"א הא דלא כהלכתא היא וכו'. וכ"כ רבינו חננאל, ורבינו ז"ל כבר הביא המימרא בסמוך ופסקה

ודעת רבינו ז"ל דלא פליגן דאע"ג דשליחות יד קודם שבועה פוטר הכל מכפל לאו משום שנעשה עליו גזלן הוא אלא משום דגזירת הכתוב הוא וכדאמר התם מ"ט הכי אמר רחמנא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו הא שלח יד פטור
וכיון שכן בשטען טענת אבד ונשבע שלא שלח בו יד וחזר וטען טענת גנב ונשבע אי לאו משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה היה בדין שישלם כפל ולא הוה פטרינן ליה משום דנעשה עליו גזלן דכל שלא שלח ידו בו אכתי איתיה ברשותיה דמריה ומש"ה צריכי התם לטעמיה דיצא ידי בעלים ובגמרא הכי אמר אי מיהא לא תשמעיניה.
כך נ"ל לדעת רבינו ז"ל

עד כאן הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרב ששת.

14.
הרשב"א סובר שהלכה כרב נחמן - כלעיל בסעיף 11.

ויש דוחין את דבריו משום דאקשי ר"נ עליה דרב ששת אלמא דלא ס"ל כוותיה וזה דעת הרשב"א ז"ל.

14.1

וי"ל דר"נ לאו לאיפלוגי עליה אלא לאפוקי טעמא מיניה

רב נחמן לא חולק על דינו של רב ששת אלא רק על נימוקו!

14.2
ונראה לי להוסיף, שאולי הכלל שהלכה כרב נחמן נגד רב ששת לא תקפה כשמדובר על מחלוקת בנימוקים לדין מוסכם.

14.3

והא פריק רב ששת קושיא

הרמב"ם בכל זאת פוסק כרב ששת מפני שרב ששת תירץ את קושיית רב נחמן.

 

14.4

ורבי חייא בר אבא משמע התם דס"ל כוותיה

גם רבי חייא בר אבא סובר כרב ששת.

14.5

ואף על גב דר' זירא דחי ליה ואתמר משמיה דרבי אלעאי כדחויה
כבר כתבתי דה"ק אי מיהא לא תשמעיניה ולא שבקי' מימרא ברירא דרב ששת משום הך טעמא:

דחיית רבי זירא לא מחייבת כי היא רק בגדר "דיחוי" שלא מבטל דין ברור של רב ששת.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)