אדם מוחל על צערו
בבא קמא צג ע"א
"האומר סמא את עיני כו' [קטע את ידי, שבר את רגלי - חייב, על מנת לפטור - חייב. קרע את כסותי, שבר את כדי - חייב, על מנת לפטור – פטור]. אמר ליה רב אסי בר חמא לרבא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר ליה: רישא, לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים. אמר ליה: וכי אדם מוחל על צערו?! דתניא: הכני, פצעני, על מנת לפטור - פטור! אישתיק. אמר: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רב ששת: משום פגם משפחה. איתמר, רבי אושעיא אמר: משום פגם משפחה; רבא אמר: משום שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו; רבי יוחנן אמר: יש הן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהן".
קשה, כיון ששתק רבא ולא מצא תשובה לקושיה, הכיצד ממשיכה ומסיקה הגמרא במימרא שדעת רבא לא נשתנתה? מה גם שרבא חלק בכך על אמוראים הראשונים מכמה דורות לפניו!
אלא שאדרבה, לרבא היה תירוץ פשוט לקושיה: ודאי שיש אנשים המוחלים על צער גופם!
כך נהג רבו וחמיו של רבא לעיל בדף צא ע"ב: "רב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה", למרות שהיה מצטער כאשר הקוצים שרטו את בשרו.
וכך עשה גם אבא חלקיה במסכת תענית דף כג ע"ב: "כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה... זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה". (והגמרא דלעיל העדיפה להביא את נוהגו הידוע בימיהם של רב חסדא ולא להסתמך על מילי דאגדתא קדומים).
וגם רבא עצמו לא היה מקפיד על צער פציעתו, כך אמרו במסכת שבת דף פח ע"א: "ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו".
וגם במסכת יומא דף נג ע"א: "רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה, עד דמנגפן כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא. אמרו ליה לרב יוסף: הכי עביד רבא. אמר ליה: יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא".
לכן שתיקתו של רבא בהכרח לא היתה משום העדר תירוץ, אלא משום שהוא לא יכל להתגאות בחסידותו בפני דודו שהקשה עליו, קל וחומר לגירסת כת"י מינכן שהיה זה רב יוסף בר חמא, אביו של רבא! וראוי לאדם שיאמר כמר עוקבא ושמואל במסכת חולין דף קה ע"א: "אנא חלא בר חמרא לגבי אבא", ולא להתגאות בחסידותו בדבר שאביו אף לא העלה על דעתו.
ועוד, שאילו היה מספר רבא על מנהגו ומנהג רבו, אלו שלא הכירוהו היטב כרב יוסף רבו היו מיד מאשימים אותו ואת רבו בהתחסדות ופרישות מזוייפת, כמו שאמרו במסכת סוטה דף כב ע"ב: "תנו רבנן, שבעה פרושין הן... פרוש נקפי - זה המנקיף את רגליו. פרוש קיזאי – אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים".
