הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
בת מצוה
בבא קמא פז ע"א
במסגרת הדיונים על תשלומי הבושת, אומרת הגמרא שלדעת ר' יהודה אם ביישו אדם עיוור אין צורך לשלם לו כי אין לו בושת. ועוד אומר ר' יהודה שעיוור פטור מכל המצוות. על הדברים האלה הגיב רב יוסף - שהיה בעצמו עיוור - באופן הבא:
1. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פז עמוד א
ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. אמר רב שישא בריה דרב אידי? מאי טעמא דר' יהודה? אמר קרא: "ואלה המצות החקים והמשפטים", כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.
אין זה המקום לדון בסברא שגדול המצווה ועושה, אבל באופן כללי אפשר לומר שכשאדם מצווה לעשות משהו - גם יצר הרע פועל כנגד זה, ואילו כשאין הוא מצווה אין לו יצר הרע, ולכן שכרו אינו גדול כל-כך. בכל מקרה רואים אנחנו שרב יוסף רצה לעשות יום טוב לחכמים כשיתברר לו שהוא חייב במצוות. מכאן למד המהרש"ל לעניין חגיגות בר מצוה:
2. ים של שלמה (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) בבא קמא פרק ז אות לז
וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה ונותנים למקום שבח והודיה שזכה הנער להיות בר מצוה וגדול המצווה ועושה, והאב זכה שגידלו עד עתה להכניסו בברית התורה בכללה. וראיה להדיא שאמר רב יוסף לבסוף השתא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי דאין הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות עבידנא יומא טבא לרבנן, אע"פ שהיה כבר חייב אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות יום טוב, כל שכן על הגעת העת והזמן שראוי לעשות יום טוב.
האם הדברים האלה נכונים גם לגבי ילדה שהגיעה לגיל שתים עשרה? האם סעודה של בת מצוה היא סעודת מצוה בדיוק כמו בר מצוה? - נחלקו בכך גדולי הדור האחרון. הרב משה פיינשטיין נשאל האם יש לציין את בת המצוה, ואם כן - באיזה אופן לעשות זאת. הוא סבור שאפילו את חגיגות בר המצוה רצוי היה לבטל, אבל כיון שנהגו אי אפשר להפסיק. לגבי חגיגות בת המצוה הוא אומר שזה ככל יום הולדת אחר ובודאי שאין לעשות חגיגות אלו בבית הכנסת:
3. אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) אורח חיים א סימן קד
בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן אף לא בלילה, כי בבית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות אף בנבנו על תנאי. והטקס של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת. וכ"ש בזה שהמקור בא מהרפורמים והקונסרבטיבים. ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא. ואי איישר חילי הייתי מבטל במדינתנו גם סדר הבר מצוה של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות ואף לא את הבר מצוה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים. עכ"פ מה שכבר הונהג בפה וגם בא זה ממקור מצוה קשה לבטל, אבל לחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל, אף בבית ודאי היה יותר טוב למנוע אף שליכא איסור, אבל לעשות בביהכ"נ אף בלילה בשעה שאין מתפללין אסור.
ואולם, לא כל הפוסקים הסכימו עם דברי הרב פיינשטיין בענין הזה. ניכר מתשובתו של הרב פיינשטיין שאחת הסיבות להתנגדותו לחגיגות בת המצוה היא המקור של החגיגות האלה שהוא הרפורמים והקונסרבטיבים שמנסים להידמות לגויים. ואולם, הרב ויינברג, שגם הוא חי בקהילות שהיו בהם רפורמים וקונסרבטיבים, היה ער יותר לרגישות הגדולה שיש לבנות שלא חוגגות את השמחה הזו, וטוען שיש להשוות בין בנים לבנות בעניין זה:
4. שו"ת שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ב סימן לט
ועכשיו נראה בנידון דידן אם מותר לחוג חגיגת בת מצוה. ויש שרוצים לאסור משום ובחוקותיהם (עי' שו"ת זקן אהרן סי' ו'), ולענ"ד תלוי בזה, שבאם נאמר שהקונפירמציאן של העכו"ם הוא לשם עבודה זרה, יש לאסור משום ובחוקותיהם בכל גווני.
אלא שלפי"ז היה לנו לאסור גם חגיגת בר מצוה, שהרי אצלם עושים קונפירמציאן גם לזכרים, והיה לנו לאסור גם את התפילה, שהרי גם הם מתפללים לעבודה זרה. אלא שבזה לא שייך שיש בו משום עבודה זרה אלא שעושים כן חגיגת שמחתם לרגל בגרותם של בניהם. וגם הרפורמים מעמנו אינם עושים כן כדי להידמות להם, אלא לשם חגיגת משפחה ושמחתה שהגיעו בניהם לבגרות.
ואלה מאחינו שהנהיגו זה מחדש חגיגת בת מצוה אומרים, שהם עושים כן כדי לחזק בלב הבת, שהגיעה למצות, רגש אהבה ליהדות ולמצוותיה, ולעורר בה רגש הגאון על יהדותה ועל היותה בת לעם גדול וקדוש. ולא איכפת לנו מה שגם הגויים חוגגים חגיגת הקונפרמציאן בין לבנים ובין לבנות, הם בדידהו ואנן בדידן, הם מתפללים וכורעים בכנסיות שלהם ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
...
ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי שכל אחד מישראל היה מלא תורה ויראת שמים, וגם האויר בכל עיר ועיר מישראל היה מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן.
אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות.
והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.
ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפליה זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול.
ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצוה, מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פינשטיין בספרו אגרות משה או"ח ד' סי' ל"ו, שאין לחגוג חגיגה זו בבהכ"נ ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לביהכ"נ. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת, טהרת משפחה), הטיפול בחינוך הבנים, וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות, והיותה שקודה לתת עיניה באיש שהוא ת"ח ויר"ש. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לפי שיטת הגר"א, שהנהו מחמיר מאוד בענינים אלה.
...כל הנ"ל כתבתי לבירורה של הלכה זו, ולמעשה הדבר תלוי בכוונת הרוצים לחדש מנהג זה של חגיגת הבת מצוה, אם הם מתכוונים לשם מצוה או חלילה לשם חיקוי המינים.
אמנם לא נעלם ממני, שיש בין היראים אוסרים ומחמירים, שאינם שמים לב בשאלות של מנהגים דתיים לשיקולים הגיוניים, ואף אינם נותנים דעתם לבירורים הלכותיים, אלא דנים עליהן עפ"י רגשות הלב בלבד. והלב היהודי הדבק במסורת הורים ומורים, נרתע מכל שינוי שהוא בנוהג הדתי. עליהם יש להמליץ מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה גיטין פ"ה מ"ח: ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום וכו', יעי"ש.
אולם אין להם לשכוח כי גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחרדה לחיזוק החינוך הדתי של בנות ישראל, שבנסיבות של החיים בדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצות. ובמיוחד יש לזכור דברי הריב"ש בתשובתו הנ"ל, שאפילו בדבר שהוא איסור גמור, כל שאין מקבלים אמרו חז"ל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, ושאין לדקדק בדברים כאלה אם רוצים לחיות עמהם בשלום.
והואיל וכת"ר כתב שרוב בני הקהלה רוצים דוקא להנהיג מנהג זה של חגיגת בת מצוה לבנות, אין לכת"ר לצאת במחלוקת נגדם, רק לדאוג לכך שמנהג זה ישמש באמת חיזוק וחוסן להשלטת רוח תורה ומצות בלב בנות ישראל.
הרב ויינברג אומר שאם הקהילה רוצה, והסיבות לכך הן טהורות, והבנות מרגישות פגועות מכך שלא חוגגים להם את בת המצוה, אפשר לחגוג גם להן, אבל לא בבית הכנסת. הרב עובדיה יוסף הולך צעד אחד נוסף וקובע את זה ממש כסעודה מצוה, ולשיטתו אין הבדל בין בנים לבנות בסעודה זו:
5. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק ו - אורח חיים סימן כט אות ד
ומעתה הבוא נבוא גם לענין השאלה הראשונה אם נכון לערוך חגיגת בת - מצוה, לבת שהגיעה לגיל י"ב שנה ויום א', שנראה בודאי שיש מצוה לערוך סעודה ושמחה לבת - מצוה, ע"פ מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה (פ"ז דב"ק סי' לז), שסעודת בר מצוה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודיה על שזכה הנער להיות בר מצוה וגדול המצווה ועושה וכו'... וה"נ בת שמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והו"ל מצווה ועושה, שפיר יש לעשותו יו"ט, ומצוה נמי איכא. וכן ראיתי להרב בן איש חי (פרשת ראה אות יז) שכ', והבת ביום שתכנס למצות, אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה באותו יום, ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין לפטור שמחת כניסתה בעול מצות. ע"כ. והנה אף שכ' שלא נהגו (בזמנו) לעשות לה סעודה, בזה"ז שעושים סעודה לבת מצוה, יפה עושים. וכן נראה מלשונו של הרב בן איש חי שתלה ד"ז רק במנהג. וכן ראיתי לידידי הרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' כח) שדייק כן מד' הבא"ח שדעתו שהיה ראוי לעשות סעודה לבת בהגיעה למצות, אלא שלא נהגו במקומו, אבל במקומות שנהגו ודאי דראוי והגון הדבר, כשם שעושים לבר מצוה סעודה וחגיגה בזמן שנכנס לעול מצות, והוא הדין והוא הטעם לבת - מצוה. וזה מלבד הטעם שהשמחה היא משום שהאב נשתחרר מהעונש המוטל עליו לחנך בניו ובנותיו עד שיגיעו למצות וכו'.
הרב עובדיה יוסף מביא ראיה מהבן איש חי, למרות שהוא כתב במפורש שלא נהגו לעשות סעודה לבת מצוה. היות והוא אומר שמעיקר הדין אין הבדל, הסיק מכאן הרב עובדיה יוסף שאכן יש לעשות סעודה גם לבנות מצוה. הרב פיינשטיין, כמובן, לשיטתו, יוכל להביא ראיה מאותם דברים ממש, שהרי הבן איש חי כתב במפורש שלא נהגו לעשות סעודה לבנות המצוה... גם הרב ולדינברג נוטה להסכים עם הרב פיינשטיין, אם כי הוא לא כתב זאת באופן נחרץ. מכתבו הגיע כחלק מהסכמה לספר בר מצוה שבו כתב המחבר שיש מצוה גדולה לערוך סעודת בר מצוה ובת מצוה, והוא כלל לא הביא את הדעות האחרות הסוברות שאין לעשות סעודה לבת מצוה. וכך כתב לו הרב ולנדינברג:
6. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולנדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יח סימן לג
אודות עריכת חגיגת בת מצוה וסעודה וכו'. כבודו הביא רק דיעות מחייבים, ולא יתכן שבספר חשוב ופופולרי כזה לא יוזכר גם הצד השני של המטבע, דיעות השוללים, מערכה מול מערכה.
הנה בספר זקן אהרן (אבד"ק פינסק - קארלין, הנודע בעולם ההלכה בספריו החשובים), ח"א סימן ז' יוצא במלחמת תנופה נגד עשיית חגיגה פומבית לבת - מצוה, ובחרב פיפיות בידו ולשון חדה מלוטשת הוא מתאר חומר האיסור וגודל המכשלה שיש בזה באשר שבלתי נמנע שלא יכשלו עי"כ באביזרייהו דגילוי עריות מכמה פנים, וכי היה ראוי לאסור זה אפילו אם היה זה מדברים המותרים מעצמן, או אפילו דבר מצוה, מכיון שזה נעשה מעתה חק ומנהג שאר האומות ואחריהם הריפורמים ורשעי פושעי ישראל, על אחת כמה שזה גובל בעבירה על כמה איסורים, וישנו בדבר הזה גם תיקון דבר חדש אשר לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין נדנוד איסור, כ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאד, אביזרא דע"ז משום ובחקותיהם לא תלכו, וגם אבזרא דעריות וכו', יעו"ש ביתר אריכות ובדבריו הבוטים כמדקרות חרב להעובר על זה.
את התשובה הזאת השיב הבעל זקן אהרן עוד בשנת תרפ"ז כדמצוין שם התאריך בראש התשובה, ונכתבה לועד הרבנים דק"ק לונדון הבירה.
ובשו"ת קול מבשר (הגאב"ד דק' טשרנאוויץ והגליל, ועוד) בח"ב סימן מ"ד השיב לשואלו שרצה להנהיג בכזאת בתוקף תפקידו, שאין כל מקום לזה לעריכת תכנית בת מצוה, ושאין גם מקום בהלכה שהאב יברך עליה ברוך שפטרני, ויעץ לו שאפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה בחוג של קרובים בביתה ובבית הספר לבנות שבו היא לומדת ותוכל המורה דשם להרצות הרצאה מעניני דיומא להבהיר חובת בת ישראל שהגיעה לגיל המצוות, זוהי תמצית תשובתו יעו"ש.
ואל השלישי אני בא, לספר שו"ת דברי ישראל להגה"צ הראב"ד מבודאפעסט ז"ל בח"ב בילקו"ת סימן ז', שיוצא במלחמת חרמה נגד עריכת חגיגת בת מצוה ועשיית סעודה וברכת ברוך שפטרני, הן במועדונים, וגם לרבות לא בבית, וקידודין די נור פולטין מפיו הק' נגד הרוצים לפרוץ זה ולהנהיג דבר כזה שלא שערום אבותינו, ואין נפ"מ בין אם כוונתם לשם שמים או שלא לשם שמים, ואורייתא קא מרתחא ביה לאין שיעור וערוך כדיעו"ש.
גם לרבות בשו"ת אגרות משה (להגר"מ פיינשטיין ז"ל) חאו"ח סימן ק"ד מורה ובא כי הצערעמאניע של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא, ולכן הוא כותב דאין שום מקום להתיר לעשות זה בביהכ"נ, וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפאמער וקאנסערוויטיווער, ורק אם רצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה. ומסיים וכותב כי אף בבית היה יותר טוב למנוע ע"ש.
והאמת אגיד כי גם לענ"ד נראה כמסקנת הגדולים עליונים למעלה לאסור איסור הן במועדון והן בפומבי בבית, בגלל שבחגיגה פומבית לבת, לא ימלט מלהכשל באביזרייהו דאביזרייהו דג"ע מכמה פנים, ודי לחכימא, ועל אחת כמה שמאן דכר שמיה לבוא ולומר שיהא בזה מצוה, או שתקרא סעודת מצוה. ונער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה החרדים לדבר ה' שינהגו, או שיעלו על שפתי קדשם רעיון כזה, לערוך חגיגת בת מצוה, דידעו והבינו דעכ"פ מידי הרהור לא יצאו ממעמד כזה יהא אשר יהא.
וברצוני להדגיש כי גם הגה"ח הבן איש חי ש"א פ' ראה סימן י"ז איננו כותב כאילו שמהראוי להנהיג לעשות לה סעודה, ואדרבא כותב בדבריו שלא נהגו לעשות לה סעודה, וזהו בבחינה של פוק חזי מאי עמא דבר, וקרוב לודאי שהוא זה בגלל גדירת גדר שלא יבואו להכשל באביזרייהו דג"ע. והוא הקדוש לא מציע אפילו ברמז לשנות זה ולהנהיג כן לעשות סעודה, אלא כותב שעכ"ז (אעפ"י שהמנהג שלא לעשות סעודה) תהיה הבת שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוון על כנסתה בעול מצוות כדיעו"ש, וזה בודאי רצוי ומקובל באין כל עוררין על כך.
דיון הלכתי נוסף הוא השאלה האם יש לברך ברכת 'ברוך שפטרני' כשהילדה מגיעה לגיל בת מצוה. מקור הברכה הזו הוא במדרש על יעקב ועשיו:
7. בראשית רבה פרשה סג אות י
"ויגדלו הנערים", רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים. א"ר אלעזר: צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה
אגב, מכיון שהברכה הזו אינה מופיעה בגמרא אלא רק במדרש, פוסקים רבים כתבו שאין לברך אותה בשם ומלכות, שהרי אין להוסיף ברכות אחרי חתימת הגמרא (חוץ מנר שבת, שגם היא לא מופיעה בגמרא ובכל זאת מברכים אותה בשם ומלכות, ואכמ"ל).
הרמ"א אכן פסק את דברי המדרש:
8. רמ"א (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) אורח חיים סימן רכה סעיף ב
יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך: ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה. וטוב לברך בלא שם ומלכות.
את המשפט 'ברוך שפטרני מעונשו של זה' הסבירו האחרונים בשני אופנים מנוגדים, כפי שהובא במגן אברהם
9. מגן אברהם (ר' אברהם גומבינר, המאה ה-17, פולין) אורח חיים סי' רכה ס"ק ה
מעונשו של זה - פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. ובלבוש פי' איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב וע"ש:
כלומר שלפי פירוש אחד הברכה היא על כך שעד עכשיו כל פעם שהבן היה חוטא זה היה נזקף לחובתו של האב, מכיון שהוא לא חינך אותו כמו שצריך, ואילו עכשיו הבן פתח חשבון משלו, והחובות שלו נזקפות לעצמו בלבד.
לפי הפירוש השני, הכוונה הפוכה: עד עכשיו כשהאבא היה חוטא, לפעמים הקב"ה היה נפרע דוקא מהבן, אבל עכשיו שיש לבן חשבון משלו, הוא כבר לא ייענש בגלל חטאים שעשה אביו. יש לציין שמההקשר של המדרש משמע יותר כמו הפירוש הראשון, שהרי זה נאמר על יעקב ועשיו, והכוונה שהבן עושה מעשים רעים ולא האב.
האם יש נפקא מינה בין שני ההסברים? - לפי הרב עובדיה יוסף, הדבר תלוי בשאלה האם יש מצוה על האב לחנך את בתו:
10. יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק ו - אורח חיים סימן כט אות ג
ולכאורה יש נפקא מינה בין פירוש המג"א לפירוש הלבוש, לענין בת שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, שלפירוש הלבוש שפטרני מעונשו של זה, היינו שהבן היה נענש עד עתה בעון האב, א"כ גם על הבת יש לברך שפטרני מעונשה של זו, שהרי גם הבת נענשת בעון האב, וכמ"ש בכתובות (ח:), רחב"א שכיב ליה ינוקא וכו', פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצים להקב"ה, בניהם ובנותיהם מתים כשהם קטנים. ובשבת (לב:) ובכתובות (עב) בעון נדרים בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. ע"ש. ואילו לפירוש המגן אברהם שהוא מצד מצות חינוך, שעל האב לחנך את בנו, ובהמנעו נענש ע"ז, לפ"ז י"ל שא"צ לברך כן על הבת. דאמרינן בנזיר (כט) קסבר ר"ל בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה...
אולם הנה כתבו בתוס' ישנים (יומא פב) בד"ה בן שמונה ובן תשע מחנכין ובתינוקת וכו', קשה לי דהא בנזיר (כט) אמרינן האיש מדיר את בנו בנזיר, בנו אין בתו לא, קסבר ר"ל בתו אין מחוייב לחנכה. וי"ל דהתם לא איירי אלא לענין נזירות דוקא אבל לענין שאר מצות בודאי שחייב לחנך בתו...
ולפי מה שכתבתי אין הכי נמי שמברך גם על בתו, ובפרט לפמש"כ שהעיקר לברך ברכה זו בלי שם ומלכות, א"כ אין כל חשש לאומרה גם לגבי בת שהגיעה למצות.
להלכה, אם כן, מסיק הרב עובדיה יוסף שיש לברך את הברכה הזו ללא שם ומלכות גם לבן, וממילא גם לבת, שהרי הטעם של עונש הילדים ודאי קיים גם בבנות, ואולי גם הטעם של חובת החינוך.
אבל הרב משולם ראטה מביא הסבר אחר, ולפיו באמת החובה לברך 'ברוך שפטרני' תהיה דוקא על בן ולא על בת, מכיון שלא מדובר פה רק בשאלה של חינוך - אשר שוה בבנים ובבנות - אלא גם בשאלה של לימוד תורה, והאב מחוייב ללמד את בנו תורה, אך אינו מחוייב ללמד את בתו תורה. ואלו דבריו:
11. שו"ת קול מבשר (ר' משולם ראטה, המאה ה-20, ישראל) חלק ב סימן מד
ע"ד שאלתו בענין תכנית חגיגת בת מצוה, הנה בס' ד"ח על הרא"ש פ"ט דברכות אות ל' כתב פירוש הברכה של בר מצוה שמברך האב ברוך שפטרני מעונשו של זה: הכוונה בברכה זו היא שמברך על שעד עתה היה חובה ומוטל על האב לחנכו במצוות ולגדלו בתורה ונמצא כשמתרשל מכל זה שהוא נענש עליו, עיי"ש שהשיג על הלבוש (המובא גם במג"א סי' רכ"ה סק"ה) שפירש באופן אחר והוא דחה את פירושו. וא"כ כיון דאמרינן בנזיר דף כ"ט בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה, ממילא לא שייך ענין זה גבי בת. ואף לפ"ד המג"א סי' שמ"ג סק"א שהביא דיעה שחייב לחנכה, מ"מ כתב הפמ"ג בא"א סי' רכ"ה סק"ה דגם למ"ד שמחויב לחנכה לא יברך האב כשהגיעה לי"ב שנים לפי שאין בה כ"כ מצוות שמחויב לחנכה בקטנותה. וכן מוכח מלשון המדרש רבה פ' תולדות בפסוק ויגדלו הנערים אמר ר"א צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, וע"ז פירש רש"י שם צריך אדם ליטפל בבנו ללמדו תורה ומצוות ובחדושי הרד"ל שם כתב משמע דווקא בנו אבל בתו לא, ולפ"ז אין הטעם בשביל שעד עתה היה אביו נענש על מה שעובר הקטן כאשר חשבו האחרונים ז"ל. שא"כ גם בבתו כן. אלא עיקר הכוונה על חייב ללמד תורה לבנו, ויש לו סיוע מדברי חמודות הנ"ל.
לפי הדברים האלה, באמת אין צורך לברך את הברכה לבת, מכיון שהאב אינו חייב לחנכה בלימוד תורה. ואולם, נדמה לי שנכון יותר להגיד בלא שם ומלכות את המשפט הזה, ולו רק בשביל ההבנה הפנימית של הבת - שמרגע זה היא אחראית לעצמה.
