כבוד גם למבייש / רפי זברגר

בבא קמא דף צ"א

הרקע

למדנו במשנה את ''הלכת רבי עקיב'' ביחס לבושת, כפי שראינו בדף הקודם. בין היתר ראינו בסיפור שהובא במשנה, כי רבי עקיבא פסק למבייש תשלום ארבע מאות זוזים, אך נתן לו שהות לבחון את הנושא - "נתן לו זמן".   
 

הנושא

שואלת הגמרא: מדוע נתן לו רבי עקיבא זמן, ולא חייב לשלם מיד את דמי בושתו, כפי שפסק לו. והרי אמר רבי חנינא: אין נותנים זמן לחבלות. כלומר, אדם המתחייב בדמי חבלה, חייב לשלום זאת מיד ולא נותנים לו שהות. 
עונה הגמרא: באמת, בנושאי חבלה – לא נותנים זמן שהייה, וחייב לשלם מיד כיוון שהוא חיסר ממון לנחבל (הוצאות רפואיות, הפסד שכר עבודה שמפסיד, ועוד). אך בנושא בושת, כיוון שאין פה חיסרון כיס של הנחבל, אין איסור לתת זמן השהייה. 
 

מהו המסר?

למרות החומרה הגדולה שאנו מייחסים לאדם המבייש את חבירו, ואף מחייבים אותו בפיצוי הבושת, בד בבד עם זאת, אנו מוכנים לתת לו זמן חשיבה/ עיכול וכדו' ולא מחייבים ישר לשלם את הכסף.
אנו רואים, כי גם אם אנו ''לא מבסוטים'' מהתנהגות של אדם מסוים, אנו ''לא שוברים את הכלים'' ומתייחסים אליו בחומרה יתירה ללא התחשבות כלל במצבו. נותנים לו כבוד. נותנים לו זמן להבין ולהפנים את משמעות מעשהו החמור.
עיקרון זה חשוב מאוד גם ביחסי הורים – ילדים וכדו'. גם אם הילד התנהג שלא כשורה, גם אם בעקבות כך הענשנו אותו, אל לנו לשבור את הקשר איתו, ולהתייחס אליו בבוז ובחוסר כבוד. ממש לא. למרות הכול, הוא הבן שלנו. הוא אהוב לבנו, ומחמד עינינו. למרות מעשיו הלא טובים, אנו שומרים על קור רוח וממשיכים להתייחס אליו בכבוד, גם תוך כדי ענישה על מעשיו.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]