כיצד לא לפתור בעיות זוגיות / רפי זברגר

בבא קמא דף פ''ט

הרקע

למדנו לעיל על ''תקנת אושא'' העוסקת בזכיות של הבעל בנכסי מילוג. כזכור, נכסים אלו מביאה האשה כנדוניה, והבעל יכול ליהנות מפירות הנכסים הללו, אך הקרן, נשארת בידיה של האשה. תקנת אושא עוסקת באשה שמכרה את נכסי המילוג שלה בעודה חיה בנישואין עם בעלה. לכאורה היא רשאית לעשות זאת, כיוון שהקרן שייכת לה. בכל אופן תיקנו באושא תקנה, שאם האשה תמות, הבעל יוכל לגבות את הקרקע מהקונה, כיוון שנתנו לו ''זכויות של יורש''.  
 

 הנושא

אומרים רב פפא ורב הונא, לאחר יציאתם מבית המדרש של רב [זהו שמו]: תנינא לתקנת אושא. כלומר ניתן ללמוד מתוך ה''משנה שלנו'' (דף פ''ז.) את תוקפה של תקנת אושא המתוארת לעיל. וכך נאמר במשנה בין היתר: העבד והאשה פגיעתן רעה. החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורים. ההסבר לכך שעבד ואשה שחבלו באחרים פטורים, כיוון שאין להם נכסים. שהרי ''כל מה שקנה עבד – קנה רבו'' כלומר, כל הנכסים של העבד בעצם שייכים לאדון שלו. וכנ'''ל באשה. מתוך הלכה זו מסיקים רב פפא ורב הונא את הדין של ''תקנת אושא'' באופן הבא: אי סלקא דעתך ליתא לתקנת אושא, תזבין נכסי מילוג ותתן ליה. תרגום: אם המשנה לא הייתה סוברת שיש ''תקנת אושא'', האשה שחבלה באנשים אחרים, הייתה יכולה למכור את נכסי מילוג שלה, וכך לשלם על החבלה שביצעה. מכיוון שהמשנה לא אומרת כך, כנראה שאין אפשרות לאשה למכור את נכסיה המילוג, כפי שקבעה ''תקנת אושא''. 
הגמרא דוחה את ההוכחה: נהי דאיתיה ל''תקנת אושא'', ולא מצי מזבנה לגמרי, תזבין לנכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה. תרגום: אפילו אם נאמר שישנה ''תקנת אושא'', עדיין ניתן לומר שיש לאשה זכויות בנכס, שהרי יכולה למכור את ''טובת הנאה שיש לה בנכס''. טובת הנאה היא האפשרות שהאשה תתאלמן או תתגרש, ובמקרה זה בוודאי יחזרו אליה נכסי מילוג, וטובת הנאה זו האשה יכולה למכור, גם אם מסכימים ל''תקנת אושא'', ומדוע בכל אופן לא נקטנו באפשרות זו? 
אומרת הגמרא: אלא דלית לה, הכי נמי דלית לה. כלומר, מדובר באשה שלא הכניסה לבעלה נכסי מילוג, ולכן כל האפשרות הזאת יורדת, ולכן אמרנו במשנה שאין לה נכסים, והגדרנו כי ''פגיעתן קשה''.
ממשיכה הגמרא: אם באמת יש לה נכסי מילוג, אולי בכל אופן תוכל למכור את ''טובת הנאתה מכתובתה'' ואת זאת תוכל ''לשלם'' במקרה וחבלה באדם? על כך עונה הגמרא: כנראה מדובר לפי שיטת רבי מאיר הסובר: אסור לו לאדם להשהות את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. ומיד מסבירה הגמרא את דינו של רבי מאיר: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. כלומר, אם לא תהיה ''אימת כתובה'' על הבעל, אז עלול הבעל לגרש את אשתו ''בקלות''. 
 

מהו המסר?

הרעיון העומד מאחורי דינו של רבי מאיר: להקשות על הבעל מלתת לאשתו גט בכל וויכוח או אי הסכמה שתיווצר ביניהם, וכדי ש''היד לא תהיה קלה על ההדק'' בכתיבת גט לאשה. ''המצב הבלתי נסבל'' בעיניהם של חכמים, שהבעל ''ייכנס לעצבים'' בוויכוח בינו לאשתו, שיגרום לו להשתמש באפשרות של גירושין. כדי למנוע זאת, אסרו על הבעל להשאיר את אשתו אפילו זמן קצר ללא כתובה, כך שהוצאה כספית גדולה של הבעל, במימוש אפשרות הגירושין, תגרום לו "לחשוב פעמיים ושלוש'' לפני יישום אופציית הגירושין.
''טכניקה'' מעין זו, ניתנת לשימוש בכל מקרה בו אנו מבקשים ''למנוע תוצאה בלתי רצויה'' בעקבות החלטות פזיזות.
נגדיר ''חובת תשלום'' פיזי או אחר, במקרה ותיושם התוצאה הבלתי רצויה, וכך נצמצם את יישומה.


תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]