'לשמור ולא לחלק' - חיובי השמירה בכספים המיועדים לחלוקה לצדקה / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

בבא-קמא צג ע"א

בגמרא (בבא קמא צג ע"א) מובא סיפור על רב יוסף שהגיעו אליו כספים רבים לחלוקה לעניים המתגוררים בעירו. את הכספים הוא העביר לשמירה אצל אדם אחר, שממנו נגנבו הכספים בפשיעתו. רב יוסף קבע שהוא חייב לשלם. אביי התקשה שהרי חיובי שמירה של התורה הם רק במקרה שבו 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", דווקא כשהכסף מיועד לשמירה עבור אדם מסוים, ולא כשהכסף מיועד לחלוקה לעניים, אז גם כשהשומר פשע אינו חייב לשלם. למרות זאת רב יוסף לא חזר בו מהדין, אלא הסביר שכיון שבמקרה הזה הכסף מיועד לעניים מסוימים, לכן השומר חייב, כי זה נחשב כשמירה עבור אדם מסוים ולא כשמירה עבור חלוקה.

בפוסקים (רמב"ם שאילה ה, א ושולחן ערוך סימן שא, סעיף ו) נפסקה ההלכה כדברי רב יוסף. הרמב"ם כתב טעם נוסף לפטור והוא שממון הצדקה הוא 'ממון שאין לו תובעים'. כלומר, אין מי שיתבע את הכסף, שהרי אין עני מסוים שלו הכסף שייך.

המחנה אפרים (טובת הנאה סימן א, שומרים טז) דייק מרש"י (ד"ה לשמור) שהפטור למפקיד ממון צדקה קיים רק כאשר המפקיד נותן לשומר שהוא יחלק לעניים, אז הוא כבר לא יכול לתבוע כי הממון אינו שייך לו, וגם העניים אינם יכולים לתבוע, כיון שאינם יודעים למי זה שייך. ומשמע שבמקרה שבו המפקיד נותן כספי צדקה לשומר לשמור ולהחזיר אליו השומר חייב על אבדה או גניבה של הכספים. הנתיבות (סק"ו) מדייק כך גם מדברי שולחן ערוך.

אמנם, המשנה למלך (שכירות ב, ג) ביאר שלדעת הרמב"ם באמת מצד הסברא היינו פוטרים גם בלי פסוק כשממון עניים אבד למישהו, בגלל שאין מי שיתבע, אך הפסוק בא ופטר גם כשמישהו הפקיד את כספי הצדקה, ויש תובע ספציפי.

בפועל, דנו הפוסקים במקרה של כספי צדקה שנעלמו. בשו"ת 'עשה לך רב' (ה, מג) כתב שגבאי בית כנסת נחשב כמו אדם שיש לו כסף ייעודי, ולמרות זאת יש לפטור אותו משבועה לפנים משורת הדין, כיון שאחרת אנשים לא יסכימו לקבל על עצמם תפקידים כאלו שיש בהם אחריות כספית. אמנם ה'אגרות משה' (ה, אורח חיים לג) כתב שלדעתו יש לחייב את השומר על כספי הצדקה, וזאת משום שהוא נחשב כשומר שכר, כיון שהוא יכול להשתמש, וממילא הוא חייב, ולגבי פטור 'לשמור ולא לחלק' סבר כדברי רש"י הסובר שיש לפטור את השומר רק במקרה שהוא עצמו המחלק.

יש הסוברים (פתחי תשובה סק"ו בשם חוות יאיר (קצט) שגם מי שאבדו לו המעות של העניים חייב לשלם כדי לצאת ידי שמיים. אמנם המהר"ם שיק (חו"מ יד) חולק וסובר שאין מקום לומר שחייב בדיני שמיים אם רוצים לחייבו מדיני שומרים.

והציץ אליעזר (ה, יג) כתב שאפילו אם נאמר שבמקרה כזה פטור, יש מקום לומר שאדם שנדר לתת כספי צדקה הוא אחראי על הגעתם ליעד מדין נדרו, ולכן הוא חייב לצאת ידי שמיים ולשלם את הנדר אם הכסף נעלם.

סיכום:
הגמרא פטרה שומר שנגנבו ממנו כספי צדקה, ונחלקו הראשונים בהיקף הפטור. הלכה למעשה נחלקו האחרונים גם בין הפוטרים, יש שחייבו אותו לפחות לצאת ידי שמיים. נודר נדר בוודאי שחייב.