בנות ישראל נאות הן
בבא קמא פב ע"ב
"ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות - משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהם".
מדוע לא הקשתה הגמרא גם על תקנה זו כדלעיל וכדלקמן – "דאורייתא היא" שלא יתגנו על בעליהן, ככתוב: (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. ואמרו (מדרש אגדה בראשית ב, יט) "ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקשט הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אל האדם כדי שתהיה חביבה עליו, שאין אשה נאה לפני בעלה אלא בתכשיטה". וכן ציותה נעמי לכלתה: (רות ג, ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ. מדוע לא נצרכו לתקנה זו כבר ממתן תורה?
אלא שאמרו במסכת נדרים דף סו ע"א:
"מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה, אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת?! אמר לו: לאו, והתירה רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן".
מימות משה לא נצרכו לתקנה מיוחדת היות שבנות ישראל נאות הן. ורק בעוני גלות בבל נתנוולו. כמו גם רות השבה מהגלות עם נעמי, וכדבריה: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי (רות א, כא).
עד שבא עזרא שראוי היה לתקן תקנות, כדברי רבי יוסי במסכת סנהדרין דף כא ע"ב: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה", ותיקן ייפוי לבנות ישראל, ובכך מתגלה שבנות ישראל נאות הן, ולא יתגנו על בעליהן.
