הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"עין תחת עין" - ממון
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא פג ע"ב
גמ'. אמאי? +שמות כ"א+ עין תחת עין אמר רחמנא, אימא: עין ממש!
לא סלקא דעתך, דתניא: יכול סימא את עינו - מסמא את עינו, קטע את ידו - מקטע את ידו, שיבר את רגלו - משבר את רגלו?
ת"ל: +ויקרא כ"ד+ מכה אדם ומכה בהמה,
מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין;
ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר: +במדבר ל"ה+ לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות,
לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין...
1.
הגמרא דנה בהרחבה בדרשות שונות מפסוקים לדין ש"עין תחת עין" מדובר בעונש ממון ולא בעונש פיזי ממש של "מסמא את עינו".
2.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה ו:
אף על פי שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.
הרמב"ם מדגיש שדין סוגייתנו הוא "הלכה למעשה הן בידינו", שעבר במסורת של פסיקה מעשית מבית דינו של משה רבנו ואילך.
2.1
כל הביטויים ברמב"ם לעיל, כגון: "הלכה למעשה"; ראו אבותינו; מימות משה וכו' הם יחידאיים ברמב"ם ב"יד החזקה".
3.
הרחבת העניין ברמב"ם - הקדמת הרמב"ם למשנה:
אבל אחרי שאזכיר כאן יסוד גדול שנראה לי להזכירו כאן. והוא, יש לטוען לומר אם היו פירושי התורה מקובלים ממשה כפי הכללים שאמרנו כשהזכרנו אמרם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני?
והנה זה יסוד צריך שתדענו.
והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל,
לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב.
הוא מביא את סוגייתנו כהוכחת העיקרון הבסיסי שיש הלכות שאין בהן מחלוקת. והמחלוקת היא רק אודות הפסוק המסויים שממנו נלמד אותו דין.
4.
דוגמא נוספת לעיקרון הנ"ל הוא מביא מפירוש "פרי עץ הדר" שהוא דווקא אתרוג:
גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם.
גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס.
5.
ויש להעיר: בקשר לסוגייתנו לעיל בסעיף 3 מדובר בכך שהגמרא מביאה דרשות שונות שמהן נלמד הדין.
6.
ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים.
כאן אמנם לא מדובר בדרשות שונות בש"ס, אלא שהרמב"ם מביאה כאן כי דומה לסוגייתנו בכך שמדובר בתשלום ממון ולא בעונש פיזי!
7.
הוא מביא הלכות נוספות מאותו סוג:
ולא במה שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף שאין מבצעין עונש זה אלא אם היא אשת איש דוקא.
מדובר בדרשות שונות, דומה קצת לאמור בסעיף 5.
8.
דוגמא כללית נוספת:
וכן עונש מי שלא נמצאו לה בתולים שנסקלת
לא שמענו בה חולק מימות משה ועד עכשיו שאינו אלא אם היא אשת איש ונתברר בעדים והתראה שאחרי הקידושין זינתה.
8.1
והוא מסכם:
וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני.
9.
למרות שמדובר בהלכות מקובלות בכל זאת חז"ל מחפשים אסמכתאות מפסוקים:
אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא.
מה כוונת הרמב"ם ב"דרכי הדין"; האסמכתאות; "והרמזים"? מדובר במונחים נרדפים בעלי משמעות זהה, או שיש ייחודיות בכל אחד מהם:
וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו,
הוא מדגים שוב מדין אתרוג.
10.
אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה.
וכך למידותם גם על ההדס.
הוא מסביר את לימוד דין אתרוג מפסוקים שונים, למרות שכך היה ידוע ומבוצע בפועל מימות יהושע [מסורת], אלא שחז"ל חיפשו את המקור בפסוקים השונים.
10.1
וכך הוא חוזר לסוגייתנו - דין עונש ממון בחבלת הגוף:
ולמידותם שהעונש ממון הוא שחייב לשלם מי שאבד לחבירו אבר מן האיברים,
11.
וכך למידותם על בת כהן האמורה שם שהיא אשת איש,
וכל הדומה לזה אינו אלא לפי היסוד הזה, וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני,
12.
הוא מבדיל בין "קבלה ממשה" - מסורת מעשית שיש לה אסמכתא בתורה, לבין "הלכה למשה מסיני" - שאין לה אסמכתא ורמז בפסוקים:
ושוב, הוא משתמש בשתי הסוגיות העיקריות כלעיל - סוגייתנו, לגבי החובל בחברו שמשלם ממון, ולגבי זיהויו של "פרי עץ הדר" שהוא אתרוג.
אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני,
לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו.
12.1
ובדברים שהם הלכה למשה מסיני אם נלמדים הם מפסוקים, אזי הכוונה היא רק לצורך זכרון:
וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני,
ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה,
אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן ["סימן"] כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שנזכר. והנני מסדיר לך כאן רוב הדינים שאמרו בהם הלכה למשה מסיני, ואולי כולם, כדי שיתברר לך נכונות מה שאמרתי לך שאין בהם אף אחת שנלמדה באחת המדות, ואי אפשר ללמדה מפסוק אלא על דרך האסמכתא כמו שביארנו וגם לא מצאנום שנשאו ונתנו בשום דבר מהם כלל, ולא הביאו עליהם שום ראיה, אלא קבלום ממשה כמו שצוהו ה' בהם.
13.
נסכם ונדגיש: הרמב"ם מרחיב בעיקר לגבי שני הדינים - הדין בסוגייתנו שהחובל בחברו נענש בתשלום כספי ולא בעונש פיזי של קטיעת אבר, וכן לגבי זיהוי "פרי עץ הדר" כאתרוג - מפני שבשתי הסוגיות הללו מובאים בש"ס דרשות שונות למקור הדין!!!
