הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרב פפא נגד רבא

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא קמא ע ע"ב

גנב ומכר בשבת [וכו'].
והתניא: פטור! ...

1.

גנב ומכר בשבת [וכו'].
והתניא: פטור!

הגמרא מציגה סתירה בין ברייתא למשנתנו.

2.
הסבר רמי בר חמא:

אמר רמי בר חמא: כי תניא ההיא דפטור - באומר לו עקוץ (לך) תאינה מתאינתי ותיקני לי גניבותיך.

הברייתא שפוסקת "פטור" מתייחסת למקרה שבו הגנב "עוקץ" תאנה מתאנות הקונה של הבהמה הגנובה, כך שעל ידי העקיצה הגנב עובר על איסור תורה של מלאכה בשבת וחייב מיתה [בהתקיים כל שאר התנאים לחיוב מיתה], ולכן פטור הגנב מעונש של ארבעה וחמשה על מכירת הבהמה על פי הכלל/דין של "קים ליה בדרבה מיניה" [אם חייב מיתה הרי שיהיה פטור מתשלומים].

3.
הגמרא מקשה על הסבר זה:

אמרי: וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא, לא אמרינן ליה זיל שלים, דמחייב בנפשו הוא,
הא מכירה נמי לאו מכירה היא!

כאן הביטוי "אמרי" בא כפתיחה לקושיה.

4.
הסבר רב פפא לפסק הדין הברייתא:

אלא אמר רב פפא: באומר לו זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי גניבותיך.

כמאן? כר"ע, דאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא,
דאי כרבנן, כיון דמטיא לחצר ביתו קנה, לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא!

באומר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח.

רב פפא מעמיד את הברייתא במקרה אחר שבו מכירת הבהמה הגנובה מתבצעת יחד עם חיוב מיתה בשבת על העברת הבהמה מרשות לרשות.

5.

רבא אמר: לעולם כרמי בר חמא,
אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו,

ואי תבעה ליה קמן בדינא, מי אמרינן ליה קום הב לה אתנן?

אלא אע"ג דכי קא תבעה ליה בדינא, לא אמרינן ליה זיל הב לה, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן,

הכא נמי אע"ג דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן, לא אמרינן ליה זיל שלים,

רבא חוזר ומיישב את הסברו של רמי בר חמא לעיל בסעיף 2.

6.
יוצא למסקנה שיש שני מקרים בהם גנב שמוכר את הבהמה הגנובה בשבת לא יתחייב בחיובי ד' וה' מפני שחייב מיתה, ומי שחייב מיתה פטור מתשלומים ["קים ליה בדרבה מיניה"].

7.
רמב"ם הלכות גניבה פרק ג הלכה ה:

גנב שמכר בשבת או שמכר לע"ז חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין במכירה מיתה,

זהו הדין במשנתנו.

7.1

ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה,
כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת.

הרמב"ם מביא רק את הדוגמא של רב פפא בסוגייתנו.

8.
מגיד משנה הלכות גניבה פרק ג הלכה ה

ואם נעשית מלאכה בשבת וכו'. ברייתא שם (בבא קמא דף ע' ע"א) כאוקימתא דרב פפא:

כהסברנו לעיל בסעיף 7.1

9.
טור חושן משפט הלכות גניבה סימן שנ

טז גנב ומכר בשבת או לעכו"ם חייב שאין כאן חיוב מיתה ואם נעשית המכירה באיסור כגון שזרקה המוכר מר"ה לחצר הלוקח ואמר ללוקח לא תקנה לך הגניבה עד שתנוח בחצרך
או שאמר הלוקח למוכר עקוץ תקנה מתאנתי ותקנה לי בה גניבתך פטור שאיסור שבת ואיסור מכירה באין כאחד

הוא מביא את שתי הדוגמאות בגמרא, הדוגמא של רמי בר חמא [וכפי רבא], והדוגמא של רב פפא.

וכן הטובח בשבת או לעכו"ם פטור אפי' לא התרו בו שאין חייב מיתה כיון שיש בו חיוב מיתה אילו התרו בו ואפילו היתה גנובה לו קודם שבת שכבר נתחייב בקרן ואין חיוב בא בשבת אלא חיובו של כפל וד' וה' שהוא קנס אפ"ה פטור ואצ"ל דפטור היכא שגם חיוב הקרן בא בשבת כגון שהיתה שאולה בידו וטבחה בשבת לשם גניבה:

10.
הלכה למשה הלכות גניבה פרק ג הלכה ה:

... זאת שנית קשה על רבינו ז"ל דנקט תירוצא דרב פפא ולא דרמי בר חמא בא"ל עקוץ תאנה וכו' דכבר תירץ רבא לעולם כרמי בר חמא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ואי תבעא ליה קמן בדינא מי א"ל קום הב ליה אתנן וכו' אלא מכיון דכי יהיב לה הוי אתנן ה"נ לענין תשלומין אי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים אפי' הכי כיון דקמקני ליה בהכי הוי מכירה,
והשתא איכא למימר דשני התירוצים הם אמת ולמה לא הביא רבינו ז"ל אלא האחד

הוא מקשה מדוע הרמב"ם הביא רק את המקרה של רב פפא [המקרה השני].

והר"י בעה"ט ז"ל הביא שתיהם. ואין לומר דרבינו חדא מינייהו נקט דאדרבא היה לו להביא ההיא דרמי בר חמא כמו שעשה הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל כי היכי דלא נטעי דאין תירוצו אמת מכח קושית הגמ' דכיון דכי תבע ליה בדינא לא א"ל זיל שלים מכירה נמי לא הוי, מה גם דקחזינן לרבינו ז"ל דפסק בפ"ד מהלכות איסורי מזבח דין ח' דאתנן היינו דזונה כותית או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחוייבי לאוין אבל הפנויה וכו' וכן אשתו נידה אתננה מותר וכו'. משמע דדוקא הני מותר הא אתנן אמו אסור דהא הוא ערוה עליו ולא היה לו הכרח לפרש אפי' אמו.

11.
ונראה לי להסביר, שהרמב"ם סובר שאמנם הגמרא מביאה את דברי רבא אחרי הסברו של רב פפא, אבל מבחינת סדר הדורות רב פפא היה "בתראי" - אחרי רבא, ולכן הלכה צריכה להיות כמותו, ולכן הרמב"ם הביא את הסברו של רב פפא.

11.1
אלא שיש להעיר על כך, שלפעמים דווקא במקרה כזה שעורך הגמרא מביא דעת אמורא מוקדם - בסוגייתנו, רבא - אחרי אמורא מאוחר - בסוגייתנו, רב פפא - נועד ללמדנו שעורך הגמרא מכריע כחכם שמובא אחרון בסוגיה - רבא.

12.
אלא נראה פשוט יותר שהרמב"ם בחר בדוגמא היותר פשוטה, שהיא הדוגמא של רב פפא.
וגם משמע מרב פפא - וכך מהרמב"ם - שפוסק כרבנן נגד רבי עקיבא, שלעניין הנחה ברשות יחיד תקף הכלל של קלוטה כמי שהונחה דמי.