הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כסתם משנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא סט ע"א-ע"ב
גופא, אמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו.
ומי אמר ר' יוחנן הכי?
והא"ר יוחנן: הלכה כסתם משנה,
1.
הביטוי "הלכה כסתם משנה" - 24 מופעים בש"ס. תמיד כולל את הפתיחה "והא"ר יוחנן" [וכולל אמורא שאומר בשם רבי יוחנן].
הגמרא מקשה מסתם משנה על ההלכה שקבע רבי יוחנן עצמו:
ותנן: כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה,
... אמר רבן שמעון בן גמליאל: בד"א - בשביעית, דהפקר נינהו,
אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע וימות;
והצנועין מניחין את המעות, ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו!
2.
הגמרא מנסה ליישב:
וכי תימא, מאן תנא צנועין? רשב"ג, (ורבי יוחנן כסתם יחידאה לא אמר),
אמנם רבי יוחנן פוסק הלכה כסתם משנה אבל לא "כסתם יחידאה".
הביטוי "סתמא יחידאה" - מופע יחידאי בש"ס - פעמיים בסוגייתנו.
3.
מובא ב"שוטנשטיין", הערה 19 בשם הראב"ד, שכוונת הביטוי "סתם יחידאה" הוא שרשב"ג שהוא "יחידאה" [=יחיד] מעיד על רבים - צנועין - שפסקו הלכה, ו"רבים" נחשבים כ"סתם" ["סתם משנה"].
כלומר, מדובר על סתם משנה - הדין של צנועין - שמצוטטת על ידי תנא יחיד.
3.1
על פי הסבר "חריג" זה מובן מדוע הביטוי "סתם יחידאה" הוא מופע יחידאי בש"ס.
4.
אמנם, לפי ההסבר המקובל לביטוי "סתם יחידאה" - שמשנה שהיא "סתם משנה" מבטאת דעת תנא יחיד מסויים - מתייחס תוס':
תוספות מסכת בבא קמא דף ע עמוד א:
כסתם יחידאה לא אמר - תימה דבכמה מקומות משמע דאמר אפילו כסתם יחידאה דבסוף המוציא (שבת דף פא:) פריך והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק
ואף על גב דבפ' ג' מינים (נזיר דף מב. ושם) מוקמינן ליה כר"ש
ובפרק החולץ (יבמות דף מב:) גבי אחת בתולות דפריך נמי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה אף על גב דאתי כרבי מאיר
וכן בכמה מקומות
עד כאן תוס' מביא דוגמא שגם משנה שלמעשה מבטאת דעת תנא יחיד [שכך קובעת הגמרא באותם מקרים] מוגדרת כ"סתם משנה" ולא כ"סתם יחידאה".
5.
והוא מנסה ליישב:
וי"ל דה"פ ה"א מאן תנא צנועים ר' דוסא כי היכי דלא תקשה סתם משנה לרבי יוחנן כלומר דלא תקשה מאי אולמיה האי סתמא מהאי סתמא דכיון דאיכא למימר דיחידאה היא לא חשיבא כי ההיא סתם משנה דאתי כרבים
וא"ת והא האי סתמא נמי דאין הגונב אחר הגנב יחידאה היא דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי דוסא דאמר כל שילקטו דוקא ולא כל מה שלקטו
ויש לומר דדלמא רבי יהודה כל שלקטו נמי שרי ולא נקט כל שילקטו אלא לרבותא דאע"ג דלא שרי אלא על ידי ברירה
ועי"ל דה"ק ה"א דכסתמא יחידאה לא אמר כי היכי דלא תקשה ליה סתם משנה
אבל השתא שהוצרכו לעשות תירוץ אחר לא נאמר יותר אלא אפי' משנה יחידאה נמי אמר.
נראה מדבריו הסבר פשוט, שבאמת "סתם משנה" מוגדרת ככזאת גם אם היא מבטאת שיטת תנא יחיד, אבל "סתם משנה" "רגילה" - שמבטאת דעת רבים - עדיפה כדי להכריע כמותה - על פני "סתם משנה" שמתאימה לדעת יחיד ומוגדרת בסוגייתנו "סתם יחידאה".
לפי זה יש לומר שהמושג "סתם יחידאה" מתאים רק למקרה מיוחד כבסוגייתנו שמעמידים את שני סוגי ה"סתם משנה" זו מול זו.
6.
המשך הגמרא:
... אלא לעולם כל הנלקט,
ורבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח,
דתנן: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל,
אמאי?
בשלמא לגנב ראשון לא משלם, +שמות כ"ב+ וגונב מבית האיש - ולא מבית הגנב,
אלא לבעלים נשלם!
אלא לאו ש"מ: זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו.
רבי יוחנן פוסק כ"סתם משנה" אחרת. מדובר על סתם משנה "רגילה".
מהי המשמעות של הביטוי המיוחד "סתמא אחרינא אשכח"? - 5 מופעים בש"ס [1 "אחריתא" ולא "אחרינא"]
6.1
מתוך הנחה שרבי יוחנן מעמיד את משנת ה"צנועין" כ"סתם משנה" רגילה ולא כדעת תנא יחיד - או כרבי דוסא, או כרבי מאיר או כרשב"ג [אפשרויות שונות שמובאות בסוגיה] לפי ההסבר לעיל בסעיף 3. הגמרא מקשה:
ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא? ליעביד כי האי סתמא דצנועין!
מדוע רבי יוחנן פוסק כ"סתם משנה" אחרת דווקא?
7.
עונה הגמרא:
משום דמסייע ליה קרא: +ויקרא כ"ז+ ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה', מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו.
מפני שיש סיוע מפסוק לפסק דינו של רבי יוחנן שמתאים ל"סתם משנה" השניה בסוגייתנו.
ראה גם ב"שוטנשטיין", על דף ע הערה 1.
8.
בכל זאת מתעורר קושי, אם הסיבה שהלכה כסתם משנה היא כי כך היתה כוונתו של "רבי" בעריכת המשניות, שהוא התכוון על ידי סתימת משנה להביע את דעתו הפסיקתית, מדוע הוא סתם שתי משניות סותרות?
8.1
ונראה לי לומר, ש"רבי" השאיר בכוונה את ההכרעה לתלמידיו, כמו שבסוגייתנו הגמרא אומרת שרבי יוחנן העדיף את אחת משתי ה"סתם משנה" כי מצא לה אסמכתא מפסוק.
ואולי לכן מובא בסוגייתנו הביטוי המיוחד "סתמא אחרינא אשכח". רבי יוחנן לא פסק כסתם המשנה הראשונה, אבל לא היה יכול להכריע כך עד שלא ימצא לכך מקור במשנה אחרת כדי שיוכל להכריע כאחת משתי המשניות של "סתם משנה".
8.2
ערכי תנאים ואמוראים רבי יוחנן (1)
... ונראה לי הפירוש כך, ודאי כל מקום שחולק יחיד על יחיד או רבים ורבים,
וסתם לן רבי כחד מינייהו ההיא סתמא הלכה.
אבל יחיד ורבים וסתם לן תנא כיחידאה, אף על גב דרבי סתמה הכי ואיכא למימר דרבי הכי סבירא ליה כיחידאה, מיהו אמוראי לא סמכי עלה.
משמע מדבריו שאמורא רשאי לחלוק על "רבי", כלומר הוא רשאי לפסוק שלא ככלל של "הלכה כסתם משנה".
8.2.1
אבל לא ברור לי האם הוא מתייחס דווקא לביטוי שבסוגייתנו "סתם יחידאה".
8.2.2
עוד נראה לי להעיר, שיתכן שרבי יוחנן עצמו כן מחוייב לכלל שתמיד הלכה כסתם משנה, ואולי ניתן לחדש, שכלל זה נקבע בבית דינו של "רבי" בשיתוף תלמידו הצעיר - רבי יוחנן!
