טבי - עבדו של רבן גמליאל / רפי זברגר

שואלת הגמרא מיד בתחילה: הרי זה פשוט וברור, שעד אחד אינו יכול לחייב, אם כן – מה חידשה המשנה בדין הראשון, שאינו משלם ארבעה וחמישה?
עונה הגמרא: מטרת המשנה להשוות בין עד אחד להודאת הגנב. כמו, שאם העיד עד אחד, ובהמשך, העיד עד נוסף על הטביחה, הרי ששני העדים מצטרפים לעדות אחת, ומחייבים את הגנב לשלם ארבעה וחמשה, כך גם אם הגנב הודה במעשה הטביחה או המכירה, ואחר כך באו עדים, אנו מקבלים את העדים ומחייבים את הגנב בארבעה וחמישה, למרות שהוא הודה לפני כן. [כזכור, אין חיוב ארבעה וחמשה בעקבות הודאה של הגנב].
החידוש הנ''ל, שהגנב מתחייב על פי עדים, למרות שלפני כן הודה במעשה, הוא בניגוד לדעתו של רב הונא בשם רב, הסובר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור.
מכיוון שהזכרנו את דעתו של רב הונא, דנה הגמרא בדעתו, ומקשה עליו ממעשה של רבן גמליאל, אשר סימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה.
נסביר את העניין: טבי, היה עבדו [הנוכרי] הנאמן מאוד של רבן גמליאל, ומתוך נאמנותו לרבו, הוא אף למד תורה, והפך להיות ''תלמיד חכם'' ובעל מידות מצוינות. רבן גמליאל מאוד רצה לשחרר אותו מעבדותו ובכך להפוך אותו ליהודי, אך לא התאפשר לו, בגלל הדין : המשחרר עבדו – עובר בעשה. פה הזדמן המקרה, וכנראה בטעות גרם רבן גמליאל לפגיעה בעינו של טבי עבדו, ופעולה זו, בעצם משחררת אותו מעבדותו והופכת אותו להיות יהודי לכל דבר. לכן – שמח רבן גמליאל על המצב החדש שנוצר.
כשסיפר רבן גמליאל את הסיפור לרבי יהושוע, אמר לו רבי יהושוע: אין בדבריך כלום, שכבר אין לו עדים. כלומר, מכיוון שכל הידיעה על המקרה נודע אך ורק על סמך עדותו של רבן גמליאל, הרי זה נקרא ''מודה בקנס ופטור'' ולכן לא יכול להיות חייב בתשלום [התשלום שלו, הוא שחרור העבד].
מסיקה הגמרא מדינו של רבי יהושוע: אבל אם היו עדים, הרי שרבן גמליאל יהיה חייב בקנס, למרות שהוא הודה לפני כן. זה סותר את דינו של רב הונא, שאמרנו לעיל: מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור.