הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו?
בבא קמא ס ע"ב
בדרך כלל אנחנו יודעים שיש רק שלוש מצוות שעליהן יש חיוב של 'יהרג ואל יעבור': שפיכות דמים, עבודה זרה, וגילוי עריות. אבל היום נראה שאולי ישנה מצוה נוספת כזו. מקור הדין הזה הוא במה שכתוב בספר שמואל, לגבי גיבורי דוד:
1. שמואל ב פרק כג פסוקים יא - יז
וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה:
וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם: וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה': וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים:
האם המקרא רוצה לספר לנו על דוד שבאמצע המלחמה פתאום נהיה צמא והתגעגע דוקא לבאר שממנה הוא שתה כשהיה קטן? - חז"ל, כמובן, לא מוכנים לקבל את ההסבר הזה, ולכן הם אומרים שהיה פה משהו מהותי יותר. המים שדוד התאוה להם הם מי התורה, והשער הוא מקום מושב הסנהדרין, כידוע. דוד התלבט בשאלה הלכתית חמורה, וכדי לפתור את הבעיה היה צריך להגיע לסנהדרין שישבו בבית לחם. וכך אומרת הגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי:
2. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד ב
גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
דוד המלך רצה לדעת האם הוא יכול להציל את עצמו ע"י שריפת הגדיש עם הפלשתים שמתחבאים בתוכו. הבעיה לא היתה העובדה שהפלשתים ימותו, כמובן. זו דרכה של מלחמה. הבעיה של דוד היתה שכדי להרוג את הפלשתים צריך לשרוף גדיש ששייך ליהודי אחר, והשאלה היא האם יש רשות למלך לעשות זאת? תשובת הסנהדרין היתה שאילו לא היה מדובר במלך אלא באדם פשוט, אין לו שום רשות להשחית את גדישו של חברו - אפילו אם זה נועד להצלת חייו. אבל מכיון שמדובר במלך, הרי שיש לו רשות לעשות זאת, כי מלך יכול להפקיע רכוש של כל אדם, וודאי כשמדובר בהצלת חיים.
האם זה אומר שאם אני נוסע בירידה תלולה, ומגלה שאין לי בלמים (ובהנחה שאני לא המלך) - שאסור לי להתנגש במכונית חונה כדי לבלום את עצמי? כיצד זה מסתדר עם העובדה שאנחנו יודעים שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש? רש"י באמת כותב כך:
ויצילה - שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו.
רש"י פוסק, אם כן, שאסור לאדם להציל את חייו במחיר ממונו של זולתו. אך התוספות במקום מבינים שהשאלה היא רק האם צריך להחזיר את הכסף אחרי שהציל את עצמו בממון חברו:
3. תוספות מסכת בבא קמא דף ס עמוד ב
מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.
שמעתי הסבר לתוספות הזה מפי הרב מאיר שטרן, ראש ישיבת פאסאייק בארה"ב שהסביר שהשאלה היא כזו: ברור שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, כולל גם מצוות גזל. השאלה היא האם מצוות גזל 'הותרה' אצל פיקוח נפש, או 'דחויה' אצל פיקוח נפש. אם היא רק דחויה, הרי שהאדם אמנם עשה משהו שמותר לו לעשות, אבל הוא בכל זאת עשה מעשה אסור, ולכן הוא צריך לשלם. אם היא הותרה, הרי שמעשה הגזל הפך להיות דבר המותר לעשותו, וממילא אין שום צורך להעניש אותו על שריפת הגדיש.
כלומר שהתוספות הבין שודאי שמותר לשרוף את הגדיש, והשאלה היא רק לגבי התשלומים לבעל הגדיש. שיטת התוספות מתיישבת עם מה שאנחנו מכירים מההלכה, אבל צריך להודות שלשון הגמרא לפי הפירוש הזה אינה כל-כך ברורה, כי לפי מה שראינו דוד התלבט האם מותר להציל עצמו בממון חבירו, ולא האם הוא צריך לשלם על הגדיש אחרי שהוא כבר עשה את זה. כך כתב הרשב"א:
4. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק ד סימן יז
שאלת: במה שכתבתי אני בפ' הכונס צאן לדיר (ס' ע"א) על ההיא דאיבעיא להו התם: מהו להציל עצמו, בממון חבירו? שאני כתבתי שם בשם התוס': דקא מבעיא ליה אם חייב לשלם. וכתבתי עוד: ונראה שפשוט בעיניהם שיכול, על מנת לשלם, ושלא מדעת הבעלים. ואתה קשיא לך: א"כ, למה שלחו לו: אסור? לשלחו ליה: מותר להציל על מנת. ועוד: דבהדיא אמרו שם אע"פ שמשלם, נקרא רשע.
מה שכתבתי נראה לי שהוא פשוט, וקרוב אני לומר שלא הייתי בכך צריך לכותבו, מרוב פשיטותו. שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך: מי שהיה במדבר, ומת בצמא, ומצא קיתון מים של חבירו, ימות ואל ישתה, ואפי' על מנת לשלם? והיאך נקרא זה גזלן, והבעלים חייבין ליתן לו חנם, ולהחיותו? עד שהיה בן פטורה דורש במס' בבא מציעא (ס"ב ע"א): בשנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב, מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד במיתת חבירו. ועד כאן לא פליג ר"ע, אלא משום דכתיב: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו, חייב. וא"כ, איזה גזל יש כאן, עד שנאמר בו: אע"פ שגזלה משלם, רשע הוא? אלא ודאי: להציל עצמו ע"מ לשלם, פשיטא.
כדברי התוספות והרשב"א משמע לכאורה גם בסוגיה בסוף מסכת בבא קמא, אשר גם ממנה מוכח שאם מדובר במצב של פיקוח נפש מותר לאדם גם לפגוע בממונו של השני, וכל הדיון הוא רק האם אחרי שהוא עשה כן בהיתר - האם הוא חייב לשלם לאדם שהוא הזיק את ממונו, או שמכיון שהוא עשה כן בהיתר אי אפשר גם לתבוע ממנו תשלום על כך. וכך מובא בגמרא:
5. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיז עמוד ב
ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה להו, אתא לקמיה דרבה, פטריה. א"ל אביי: האי מציל עצמו בממון חבירו הוא! אלא אמר רב אשי: חזינן, אי איניש אמיד הוא - אדעתא דידיה אתו, ואי לא - אדעתא דכספא אתו.
ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו, אתא לקמיה דרבא, פטריה. א"ל אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל: אין לך פדיון שבויים גדול מזה.
ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל האי מעיקרא רודף הוה. רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף.
מוכח מפה שכל הדיון הוא רק האם האדם חייב לשלם על נזקים שהוא גרם כשהוא רצה להציל את עצמו, אבל אין פה שאלה האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו.
אבל במקום אחר משמע שהדבר הוא אסור, ולא רק שאלה של פיצויים שצריך לשלם. וכך אומרת הגמרא:
6. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פ עמוד א
ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.
האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל נובע מאיסור גזל, שהרי העזים אוכלות בשדות אחרים. למרות שהיה החסיד הזה במצב של פיקוח נפש, הרי גידול העז נחשב לו עוון.
אגב, יש לציין שהגמרא (תמורה טו, ב) אומרת שהסיפור הזה הוא סיפור על ר' יהודה בר עילאי, וממילא אפשר להבין גם מדוע הוא עבר על דברי חבריו, שהרי הוא חולק עליהם האם מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו:
7. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד ב
רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, אחזיה בולמוס לרבי יהודה - קפחיה לרועה, אכליה לריפתא. אמר ליה רבי יוסי: קפחת את הרועה! כי מטו למתא אחזיה בולמוס לרבי יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי. אמר ליה רבי יהודה: אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה.
ועדיין יש הבדל בין מה שעשה ר' יהודה למה שעשה ר' יוסי, שהרי ר' יהודה חטף את האוכל מידו של הרועה ללא הסכמתו, ואילו ר' יוסי אמנם לקח הרבה יותר, אך היה זה מדעתם של אנשי העיר. בכל מקרה מוכח גם מהמעשה שעשה ר' יהודה שמותר לאדם להציל את חייו במחיר ממונו של האחר. אבל משמע שלשיטתו של ר' יוסי ר' יהודה לא נהג כשורה, וגם כשאתה נמצא במצב של סכנה אין להזיק לרכושו של השני.
אגב, גם בירושלמי משמע שאסור להציל עצמו בממון חברו:
8. תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ב הלכה ב
ואין דוחין נפש מפני נפש, לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני.
אמנם המהרש"א, כשהוא פירש את הסיפור על החסיד הגונח, הבין שלא מדובר פה בכלל במצב של פיקוח נפש:
9. מהרש"א (ר' שמואל איידלס, המאה ה-17, פולין) חידושי אגדות בבא קמא פ, א
מעשה בחסיד כו' ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע כו'. אפשר דבוידוי שקודם מיתתו כדרך כל הארץ אמר שלא התודה רק על עון זה ויש לדקדק מה היה עון זה כ"כ עד שהחזירו המבקרים מלבקרו כיון שלא עשה כן אלא משום רפואה ואפשר שהיה חולה שאין בו סכנה ולא היה לו להתירו לעצמו וק"ל:
אבל פרשנים אחרים (כדוגמת המאירי) אכן הבינו שמדובר בפיקוח נפש ובכל זאת משמע שהיה אסור לו לעשות כן. אמנם ניתן לענות שמדובר פה דוקא במידת חסידות, ולכן מודגשת העובדה שהוא היה חסיד. לפי זה גם את הסיפור על דוד המלך צריך להסביר בדרך של מידת חסידות. כך אמנם הסביר הרב משה פיינשטיין:
10. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חלק יו"ד א סימן ריד
ומה שסובר כ"ג שרש"י סובר שאסור להציל עצמו בממון חברו אף לפיקוח נפש הוא דבר שאי אפשר לומר כלל, דכל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואף גזל בכלל, כדאיתא בכתובות דף י"ט לענין לחתום עדות שקר, ומאי שנא? וגם הא אף לשפיכות דמים שיהרג ואל יעבור הוצרך לסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וכשליכא טעם זה הדין דעובר ואינו נהרג כדאיתא בתוס' יומא דף פ"ב ד"ה מה ובכמה דוכתי וא"כ בגזל שלא שייך טעם זה ודאי יעבור ואל יהרג דאם גם בגזל אינו עובר כ"ש בש"ד אף בלא טעם דמאי חזית דלא יהא ממונו חמור מגופו ולכן אי אפשר לומר שרש"י יסבור שאסור להציל אף לפיקוח נפש, ודברי רש"י בב"ק דף ס' צ"ע.
וצריך לומר דדוד החמיר על עצמו. ואף שאסור להחמיר על עצמו במקום פיקוח נפש דאף להסוברים ביו"ד סי' קנ"ז דמותר להחמיר הוא רק בכפיית עכו"ם אבל לא בחולה וכדומה שאינו מכפיית עכו"ם, לא קשה כלום דהא עכ"פ מוכרחין לומר שדוד החמיר ע"ע בזה דהא הוא היה רשאי מטעם מלך פורץ לעשות לו דרך וא"כ איך החמיר במקום פיקוח נפש? אלא ודאי שצריך לומר דהיה רק חשש רחוק לפקוח נפש או שהיה בטוח אשר ה' יצילהו אם יחמיר ולכן החמיר גם שלא לעבור על איסור גזל מאחר שהוא רק מטעם דחוי. זהו מה שצריך לומר בכוונת רש"י אבל לא שנאמר בדבריו מה שלא ניתן להאמר.
כך מוכח לכאורה גם בגמרא במסכת כתובות, שם נאמר במפורש שמותר לאדם לגרום הוצאת ממון מחבירו שלא כדין כדי להציל את נפשו:
11. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יט עמוד א
אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש - אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו?
ואולם, הגמרא הזו אינה ראיה מוכרחת, כי בסופו של דבר מדובר פה רק בגרמא בנזיקין ולא נזק ישיר, ואולי אסור לגרום נזק ישיר כדי להציל חיים. אבל הרמב"ן הביא פרשנים שאכן הבינו שלדברי ר' מאיר גם הגזל אינו עומד בפני פיקוח נפש:
12. חידושי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) כתובות יט, א
הא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם וכו', ה"ק אע"ג דקיי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מ"מ דינא הוא דליקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות היא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו כרשיעי וקסבר רבי מאיר אפי' בכה"ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד, ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד ואי אתו לקמן מורינן להו למחתם, כי חתמי מנפשייהו היכי משוית להו רשעים כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל ואי אתו לאורויי מורינן להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו.
ואיכא דאמרי דרב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית: "שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד, רבי מאיר אומר אף הגזל".
הרב יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון, אכן הבין כפי שהבננו מרש"י שאסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו:
13. שו"ת בנין ציון (ר' יעקב עטלינגר, המאה ה-19, גרמניה) סימן קסז
כלל גדול בתורה שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חבירו דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש זה לא ראיתי מבואר בפוסקים ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין.
...והנה ודאי פירוש זה של התוספות והרא"ש דחוק מאוד בלשון הגמרא דלא הוי ליה למימר "מהו להציל עצמו בממון חבירו" אלא הוה ליה למימר "מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם או לא", רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו. אבל דעת רש"י אינה כן דאמה דאמרינן בב"ק (דף ס') בשלמא למ"ד למקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כתב רש"י "ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו" עכ"ל. הרי דפשיטא ליה דאסור להציל עצמו לכתחלה דהורה שלא ישרפוה למען הציל הנפשות מיד פלשתים.
וראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שהביא שם דברי רש"י אלה וכתב עליהם: משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חבירו והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו עכ"ל ולענ"ד יש לומר ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפי' התוספות והרא"ש כמו שכתבתי אלא דגם מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח נפש דוחה עבודה כל שכן שדוחה שבת ע"ש והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין, מכל מקום לא התירה לגזול דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו דהא סתמא אמרינן להוציא את הגזול ולא מחלקינן בין מצא אחר ללא מצא אחר.
הרב עטלינגר אומר שבאמת אין היתר לגנוב אפילו בשביל פיקוח נפש, מכיון שכל הלימוד שפיקוח נפש דוחה שבת נלמד מעבודה, ועבודה עצמה לא דוחה גזל, וממילא אין מקור לכך שיהיה מותר לגנוב או להזיק בשביל להציל חיים.
ואולם, מהגמרא במסכת קידושין משמע שמותר לאדם להציל עצמו בממון של חברו:
14. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ח עמוד ב
התקדשי לי בככר, תנהו לכלב - אינה מקודשת, ואם היה כלב שלה - מקודשת. בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה - גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו.
את השאלה הזו שואל הראב"ד, כפי שמובא בשיטה מקובצת:
15. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, ישראל) בבא קמא קיז, ב
ומציל עצמו בממון חברו הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, דאיכא מילי דקשיין אהדדי, התם בפרק 'הכונס' ... שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו אבל אתה מלך אתה וכו' וגרסינן בקדושין התקדשי לי בככר, תנהו לכלב אינה מקודשת. בעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו? מי אמרינן מיחייב לאצולה וכו', אלמא אדם חייב להציל את חברו בממונו, ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו?
ואכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו, כדכתיב 'והשבותו לו' אפילו אבדת גופו, אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך.
להלכה נפסק בסופו של דבר שלא כדעת רש"י והראב"ד, אלא כדעת התוספות שראינו לעיל, שהשאלה לא היתה האם מותר להציל עצמו בממון חבירו, אלא האם צריך לשלם:
16. שולחן ערוך חושן משפט סימן שנט סעיף ד
אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם
והעיר על כך הספר מאירת עיניים שהמקור לכך הוא העובדה שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש:
17. סמ"ע (ר' יהושע כ"ץ פאלק, חי במאה ה-17 בפולין), חושן משפט סימן שנט ס"ק י
אבל על דעת לשלם מותר, כיון שהוא בסכנת נפש, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש.
גם הרב עובדיה יוסף פסק בפשיטות כדעת כל הפוסקים שמותר לאדם להציל עצמו בממון של חבירו, אלא שצריך לשלם:
18. שו"ת יביע אומר חלק ד - חושן משפט סימן ו
בדבר מי שיש לו ילדים קטנים שאינם בקו הבריאות, ולפי עצת הרופאים תקנתם לשתות בכל יום חלב עז טהור ונקי מבלי כל תערובת, וברצונו לקנות עז ולהביאו לביתו למטרה זו.
...אף שבשו"ת בנין ציון (סי' קסט) מסתמיך ואזיל סמיכה בכל כחו ע"ד רש"י בזה, אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים והטוש"ע הנ"ל... ומכ"ש בנ"ד שאינו אלא חששא בעלמא פן ירעה בשדה אחר, והוא שומר עליה וקושרה בכרעי המטה, הא ודאי דבמקום סכנה אין להחמיר.
אבל יש לציין ששאלה זו יכולה להוביל למדרון חלקלק מאוד, שהרי יכול אדם לטעון ולומר שאם אין לו מה לאכול, הרי שבמקום למות מרעב הוא יגנוב אוכל. האם זה מותר? –למרבה ההפתעה שאלה זו אכן נידונה בשו"ת בית יהודה:
19. שו"ת בית יהודה (ר' יהודה עיאש, המאה ה-18, אלג'יר) חלק יו"ד סימן מז
שאלה במי שנדחקה לו השעה יותר מדאי ולא מצא מי שיפרנסנו אם מותר לגנוב ולאכול אם ימצא משום פקוח נפש או לא.
תשובה: בסנהדרין איתא דעל כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מג' עבירות ד"וחי בהם" אמרה רחמנא ולא שימות בהם. ואשכחן במי שהיה חולה של סכנה דמחללין עליו שבת דכל הזריז הרי זה משובח וכן ביום הכפורים מאכילין אותו וכן תנינן בכל מתרפאין אפי' באיסורי הנאה הרי לגבי פיקוח נפש ליכא קיום המצות, בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה. ואם כן, אם אדם זה היה עומד בסכנת מות של רעבון היה נראה דמותר לו לגנוב ולגזול דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש.
אלא דיש לחלק באיסורין דעלמא או בשאר עבירות שאין שם הפסד לאחרים, אבל בכה"ג בגוזל וגונב שמפסיד ממון לחבירו אין להפסיד לזה משום חייו דקי"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל נפשו. ואחר זה מצאתי בתשובת הרא"ש הביאה הטור סימן שנ"ט דאסור להציל עצמו בממון חבירו והיינו אדעתא דליפטר מתשלומין אלא יציל עצמו וישלם כיון שעומד בסכנת נפשות דמות יע"ש ונראה דאפילו אין בידו ממה לשלם עכשיו אלא על סמך שירויח אחר זמן ואז ישלם אף זה קרוי תשלומין דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ועדיין יש להתיישב בדבר בס"ד.
ונראה לענ"ד שכך יש ליישב את המקורות: האמת היא שמותר לגזול את חבירו כדי להציל את חייו, אבל בתנאי שהוא ישלם על כך אח"כ. כאשר מדובר במצב שאינו יודע ממי הוא גזל (כגון בגידול עז) או שלא בטוח שיוכל לשלם (כגון בעני שאין לו מה לאכול, או באדם שזקוק להרבה כסף לצורך ניתוח להצלת חייו, ורוצה לשדוד כדי להשיג את הכסף הזה), אסור להציל עצמו בממון חברו, אבל למלך זה מותר. השאלה של דוד היתה בגלל שהוא לא ידע למי שייכות ערימות הגדיש, וממילא אם הן יישרפו הוא לא יוכל לשלם עליהן, ולכן הוא שאל האם מותר לו לשרוף אותן או לא.
