הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיקו" - מה ההכרעה למעשה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא סב ע"א
בעי אמימר: עשו תקנת נגזל במסור או לא?
אליבא דמ"ד לא דיינינן דינא דגרמי לא תבעי לך, דמסירות נמי לא דיינינן,
אלא כי תבעי לך - אליבא דמ"ד דיינינן דינא דגרמי,
עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל, או לא?
תיקו.
ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה, שדייה בנהרא,
אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה;
יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי?
א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא,
ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים?
אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי,
הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא, מאי?
מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא?
תיקו.
1.
שני דינים בסוגיה מסתיימים בהכרעה של "תיקו".
2.
לגבי ה"תיקו" הראשון:
תוספות מסכת בבא קמא דף סב עמוד א:
עשו תקנת נגזל במסור או לא - כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו ואין יודעין כמה תיקו
וכל תיקו דממונא לקולא
משמע ממנו שהתוצאה של דין "תיקו" הוא "המוציא מחברו עליו הראיה"
2.1
ובשם רב האי גאון כתוב שישבע ויטול מחצה שכל תיקו דממונא חולקין
משמע מרב האי גאון שבכל הכרעה של "תיקו" הדין הוא "יחלוקו", וראה ב"מתיבתא" שתולה את המחלוקת במחלוקת לגבי כל ממון המוטל בספק - בין רבי מאיר וסומכוס - אם "המוציא מחברו עליו הראיה" או "יחלוקו".
2.2
ואין נראה לר"י לחייב כלל משום תיקו
ר"י סובר כבסעיף 2.
2.3
רבנו תם מבדיל בין מקרים שונים:
ור"ת מפרש דהך בעיא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה ישבע נמסר כמה הפסיד ויטול
ולר"י נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק דמבעי ליה במסור אי עשו תקנתא או לא.
3.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה ז:
מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ביד ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו, אם תפש הנמסר ח אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפש ואם לא תפש * אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה.
4.
הגהות מיימוניות הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה ז:
[ח] בפרק הכונס בעי אמימר אי עשו תקנת נגזל בסמור אם לאו וקאי בתיקו
וכל תיקו דממונא לקולא
משמע ממנו שהרמב"ם סובר כבסעיף 2 לעיל.
4.1
והוא דן לגבי "תפישה", כלומר, אם התובע תופס אם בית דין מוציאין ממנו או לא.
ועיין בתשובות סימן ט"ז
וראבי"ה כתב דאי תפס כיון דאין התפיסה ברורה לא מהני אבל בס"ה כתב ככל דברי המחבר ולשונו ע"כ:
* [ור"י ור"ת חולקים בשבועת הנמסר עיין בתוס' פ' הכונס (דף ס"ב) בד"ה עשו תקנת נגזל במסור וכו']:
5.
מגיד משנה הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה ז:
[ז] מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון וכו'. זה בעיא פרק הכונס (דף ס"ב) עשו תקנת נגזל במסור וכו' בעיא ולא איפשיטא ופירשה הרב אלפסי ז"ל בשיש עדים שמסר והפסידו אלא שלא ידע כמה
ופסק רבינו ז"ל כדרכו בכל תיקו האמורים בגמרא
הוא מסביר, שהרמב"ם בסוגייתנו פוסק לפי שיטתו העקרונית לגבי כל הכרעה של "תיקו".
ומתוך מה שכתב והמוסר כופר במה שטענו נראה שהוא סובר שאם המוסר אינו כופר אלא אומר איני יודע שהלה נוטל בשבועה מיהת
וכן דעת ר"ת ז"ל ויש חולקין:
6.
ראה על כל הנ"ל ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כב.
7.
לגבי ה"תיקו" השני בסוגיה:
7.1
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יח:
כיצד, לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאש או שמסרו ביד אנס ואבד, בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו. כיצד, הרי שחטף מ חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים נ ובחמתות, * ואם תפש אין מוציאין מידו אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו, וכן כל כיוצא בזה.
משמע שהוא מתייחס לתוצאת דין ה"תיקו" רק לעניי תפיסה - ראה לעיל בסעיף 4.1 - אם תפש לא מוציאים מידו.
7.2
אבל לגבי עיקר השאלה בגמרא אם התובע נאמן לומר שהיו בארנק מרגליות הוא פוסק "אינו נאמן", וכנראה שכוונתו להכרעה של "המוציא מחברו עליו הראיה" - כלעיל בסעיף 2.
