הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אין הלכה כרב אשי?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא ס ע"א
ת"ר: ליבה ולבתה הרוח,
אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב,
ואם לאו - פטור.
אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!
אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר.
רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.
ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי.
רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה,
אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.
1.
בפשטות, רב אשי חולק על פירושי האמוראים שקדמו לו, והוא מבחין הבחנה עקרונית בין איסור זורה בשבת לבין ענייננו - גרמא בנזיקין.
2.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז:
אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין.
השגת הראב"ד:
ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.+
3.
מגיד משנה הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז:
... ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. בהשגות א"א ואיך לא הפליג וכו'.
והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו ז"ל היה לפסוק כאחת מן האוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא (דף ס') דאביי ורבא ודר' זירא דלכולהו דברי רבינו ז"ל קיימין
דאביי אמר התם כי בעינן בלבויו כדי ללבות ה"מ כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פי' והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא ואם לא היה בלבויו כדי ללבות פטור
ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה הרוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואח"כ ליבתו הרוח שאינה מצויה ומש"ה פטור
ור' זירא אמר דצמרה צמורי פירוש שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומש"ה פטור
ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין
ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין וגרמא בנזקין פטור בכל גוונא
הוא מסביר שהרמב"ם באמת פסק שלא כרב אשי בסוגייתנו.
4.
והוא מקשה עליו:
אלא שקשה לי שרבינו ז"ל עצמו פסק פי"א מהלכות שכנים כאוקימתא דרב אשי וכמו שאכתוב שם ומוכרח הוא וצל"ע:
5.
כסף משנה הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז:
[ז] ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. כתב ה"ה בהשגות א"א ואיך לא הפליג וכו' והייתי סבור לתרץ וכו' אלא שק"ל שרבינו עצמו פסק בפי"א מהל' שכנים וכו'.
ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא תותה שמ"ש לדעת רבינו קושטא הוא ומה שהוקשה לו מפי"א מהל' שכנים
מתוך לשון רבינו עצמו הוא מתישב
שכתב בפרק הנזכר בלשון הזה מי שעשה גרן בתוך שלו צריך להרחיק וכו' אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו שטעם הפטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי דאמרי חייב:
הוא מיישב את קושיית ה"מגיד משנה" לעיל בסעיף 4.
כאשר מדובר שהנזק בא מחמת המזיק עצמו - באופן מעשי אקטיוי ובפועל - לא שייך לומר גרמא בנזיקין פטור אלא הוא גדר של "גרמי" - וחייב.
6.
למרות כל האמור לעיל עדיין קצת קשה, מדוע בסוגייתנו אין הלכה כרב אשי שהיה עורך הגמרא וגם היה "בתראי".
6.1
אלא אם נאמר שאין הלכה כמותו כאשר 3 אמוראים קדומים יותר חולקים עליו באופן עקרוני.
6.2
או אולי בסוגיות אחרות משמע שלא כרב אשי בסוגייתנו, וצ"ע.
