|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? – שיבוטה
"בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן: כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה - לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג? מתקיף לה רבינא: אלא מעתה, חיבר חטה ושעורה בידו, וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ, הכי נמי דמחייב! אמרי: הכי השתא, התם - ארץ מקום חיובא, חוצה לארץ לא מקום חיובא, הכא - אידי ואידי חיובא הוא" (בבא קמא, נה ע"א).
פירוש: בָּעֵי [שאל] החכם רַחֲבָה: הַמַּנְהִיג (מוביל) עגלה הרתומה ביחד, בְּעִיזָּא [בעז] ביבשה וְשִׁיבּוּטָא (מין דג) במים, מַהוּ הדין? האם יש בהם משום איסור כלאים כמו בשור וחמור, שאסור לחרוש בהם יחד, או לא? וצדדי השאלה: מִי אָמְרִינַן [האם אנו אומרים]: כֵּיוָן דְּעִיזָּא לָא נָחֵית [שהעז אינה יורדת] בַּיָּם, וְשִׁיבּוּטָא לֹא סָלֵיק [עולה] לַיַּבָּשָׁה לֹא כְלוּם עָבֵיד [הוא עושה] בזה שמנהיג אותם ביחד, שהרי אינם עובדים יחד. אוֹ דִּלְמָא הָשְׁתָּא מִיהַת קָא מַנְהִיג [שמא עכשיו על כל פנים הוא נוהג] בשניהם יחד, ובזה תלוי האיסור? מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבִינָא: מה מקום יש לשאלה? אֶלָּא מֵעַתָּה לפי זה תאמר גם כן שאם חִיבֵּר אדם חִטָּה וּשְׂעוֹרָה בְּיָדוֹ יחד, וְזָרַע את החִטָּה בָּאָרֶץ ישראל, ואת השְׂעוֹרָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ שאינו אסור בכלאי זרעים, למרות שהם מקומות סמוכים זה לזה, הָכִי נַמִי דְּמִחַיַּיב [ככה גם כן יהיה חייב]? אלא ודאי כיון שהארץ וחוץ לארץ הם שני תחומים נבדלים אין אנו אומרים שיש בכך כלאים, ואף ים ויבשה כן. אָמְרִי [אומרים] כתשובה לכך: הָכִי הָשְׁתָּא [כך אתה משווה]?! הָתָם [שם] לענין זריעת כלאים, אָרֶץ מְקוֹם חִיּוּבָא [חיוב] של כלאים הוא, חוּצָה לָאָרֶץ לֹא מְקוֹם חִיּוּבָא [חיוב] כלאים, ולכן אף שהם סמוכים זה לזה לא חל כלל האיסור. אבל הָכָא [כאן] בהנהגה בים או ביבשה אִידִי וְאִידִי חִיּוּבָא [זה וזה חיוב] הוּא, שאם ינהיג שני מינים שונים יחד ביבשה או בים יהיה חייב עליהם, ולכן יש מקום לשאלה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לענ"ד אין הכרח, בדברי רחבה, לפרש שספקו לגבי המנהיג בעז ושיבוטא מתייחס לגרירת קרון הנמצא ביבשה משום שמלאכה זו קשה ביותר ולא מצאנו בהיסטוריה דומה לה. נראה לי שהמציאות של גרירת סירה הנמצאת במים מציאותית יותר. כשרות השיבוטא
משתי סוגיות משתמע באופן חד משמעי שהדג שיבוטה כשר. במסכת קידושין (מא ע"א) אנו לומדים: "השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא וכו'"(2) (קידושין, מא ע"א). מקור נוסף בחולין (קט ע"ב): "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. אסר לן דמא, שרא לן כבדא. נדה, דם טוהר. חלב בהמה, חלב חיה. חזיר, מוחא דשיבוטא וכו'"(3). מוח השיבוטא הוא תחליף לחזיר משום שטעמם דומה ובלשון רש"י: "מוח - של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר".
הרחבה
שמו של דג השיבוטא מוזכר בגמרא פעמים אחדות בהקשרים שונים. לפני שנפנה לנסות ולזהות את מין הדג נקדים שקרוב לוודאי שלפחות בחלק מהאיזכורים הכוונה למין ספציפי ולא לשם נרדף כללי לדג. אני מדגיש את נקודה זו משום שרש"י בקידושין (מא ע"א) מפרש: "שיבוטא – דג" ואולי הכוונה לדג באופן כללי. לעומת זאת בפירושו בבא קמא (נה ע"א) כתב: "הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". הבטוי "דג זה" ולא "דג" סתם מצביע אולי על כך שהכוונה למין ספציפי. בחולין (קט ע"ב) כתב רש"י במפורש: "מוח - של דג ששמו שיבוטא וכו'". מאפייני הדג "שיבוטא"
עד עתה למדנו על טעמו של מוח השיבוטא ונפנה למאפיינים נוספים. כאשר הגמרא (שבת, קיט ע"ב) מתארת את ההכנות שערכו אמוראים שונים לכבוד השבת מסופר על רבא ש"מלח שיבוטא". מסיפור זה מוכיחה סוגייתנו שמצווה בו יותר מבשלוחו: "אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא". הכנת השיבוטא דורשת, אם כן, מליחה והשיבוטא ראויה לכבוד השבת כלומר מדובר בדג טהור. השיבוטא מופיעה בשאלה מעניינת שבה עוסקת הגמרא (בבא קמא, נה ע"א) האם איסור עבודה בשני מינים יחד, משום כלאים, חל גם על צירוף בעל חיים מימי ויבשתי? "בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן: כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג?" (6) (בבא קמא, נה ע"א). מסוגיה זו מוכיח תוס' שהכלל המובא בגמרא בעבודה זרה (לט ע"א) איננו כללי אלא קשור רק למינים המוזכרים שם. אומר שם אביי: "האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך: טמא טהור, טהור טמא"(7). תוס': "וסימניך טמא טהור טהור טמא - לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני, אחמרא ואתורא, אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי". התוס' מוכיח ששמה של השיבוטה הוא "עז ים" מתוך כך שהגמרא מסתפקת לגבי מנהיג עז ושיבוטא(8). ומכאן שלמרות ששמה כבעל חיים טהור (עז) היא כשרה ("רבא מלח שיבוטא") בניגוד לסימן שנתן אביי "טהור טמא". הצעות לזיהוי השיבוטא
במהלך 150 שנות המחקר הועלו כמה הצעות לזיהוי השיבוטא ונפתח בהצעה שהועלתה לאחרונה על ידי הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי ופרופ' זהר עמר. הם מציעים לזהות את השיבוטא עם הדג הנקרא בערבית שאבוט או שירבוט ובעברית שיבוטה (Barbus grypus). השיבוטה היא דג גדול, מהסוג ברבוס (תמונה 3) ממשפחת הקרפיוניים, החי באגן הנהרות חידקל ופרת (Tigris-Euphrates Basin). דג זה נידוג באופן מסחרי באזור זה ומגיע לאורך של 2 מ' ומשקל של כ – 60 ק"ג. בעת האחרונה נערכים נסיונות לגדל את דג טעים זה בחקלאות ימית גם משום שהוא אוכל כל וגדל בקצב מהיר. תמיכה לזיהוי היא דברי הירושלמי שהוזכר לעיל שממנו משתמע שהדג נפוץ בבבל (עירק של היום) ואיננו נמצא בארץ ישראל וסביבתה הקרובה.
|
תמונה 4. חדקן צילם: Aarchiba at en.wikipedia |
תמונה 5. פוקנה צילם: Fjord&Bælt |
(1) פירוש: מַכְרִיז ר' אַמִי: מְלֹא שיעור כִּתְפֵי נַגָּדֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא [הנגדים מושכי הספינות בשני עברי הנהר] קוֹצוּ [קצצו] את העצים שעל שפת הנהר כדי שלא יפריעו למושכי הספינות. מסופר: רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעֲיָא קָץ שִׁיתְסַר אַמָּתָא [ציוה לקצץ שש עשרה אמות] לכל צד של הנהר. אָתוּ עֲלֵיהּ [באו עליו] בְּנֵי המקום מַשְׁרוֹנְיָא דַּפְנוּהוּ [והכו אותו] על שקצץ כה הרבה. ומסבירים: הוּא סָבַר שאם עושים דרך צריכה היא להיות כִּרְשׁוּת הָרַבִּים שרוחבה שש עשרה אמה, ולאמיתו של דבר וְלֹא הִיא (ולא כן), אלא הָתָם [שם] ברשות הרבים אכן בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי [צריכים כל זה] ואילו הָכָא [כאן] מִשּׁוּם אַמְתּוּחֵי אַשְׁלֵיהֶן [מתיחת החבלים] הוּא, שיש למתוח כדי למשוך את האניות, ו כִּמְלֹא כִּתְפֵי נַגָּדֵי סַגִּי [הנגדים, המושכים, מספיק].
(2) פירוש: תחילה תוהים על לשון המשנה: השתא [עכשיו, הרי] אמרה המשנה שבשלוחו מקדש, בו מיבעיא [נצרכה] לומר שיכול לקדש אותה בעצמו?! אמר רב יוסף: יש בדברי המשנה הדגשה במה שנאמר "בו" וגם "בשלוחו" לקבוע סדר שהוא קודם לשלוחו, לומר שמצוה בו יותר מבשלוחו. כי אף שהקידושין חלים בכל מקרה, מכל מקום ראוי שתיעשה המצוה על ידו ולא על ידי שליח. כי הא [כמו מעשה זה] שרב ספרא מחריך רישא [היה חורך את ראש] הבהמה בעצמו בערב שבת להכינו לכבוד שבת, רבא מלח שיבוטא [היה מולח דג שיבוטה] כדי לקיים בעצמו את המצוה להכין צרכי שבת, אף שהמלאכה יכולה היתה להיעשות על ידי אחרים. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וכדי שלא יגיע למכשול בדבר זה אמרו שיקדש הוא אותה בעצמו וכך יראנה ויחליט אם נאה היא בעיניו.
(3) פירוש: אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם] — שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת חלב בהמה התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר.
(4) "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן, ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות, ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור" (רמב"ם, כלאים פ"ט ה"ח).
(5) להלן בפסקה המתארת את הפוקנה נראה שפירוש זה איננו הכרחי.
(6) בָּעֵי [שאל] החכם רַחֲבָה: הַמַּנְהִיג (מוביל) עגלה הרתומה ביחד, בְּעִיזָּא [בעז] ביבשה וְשִׁיבּוּטָא (מין דג) במים, מַהוּ הדין? האם יש בהם משום איסור כלאים כמו בשור וחמור, שאסור לחרוש בהם יחד, או לא? וצדדי השאלה: מִי אָמְרִינַן [האם אנו אומרים]: כֵּיוָן דְּעִיזָּא לָא נָחֵית [שהעז אינה יורדת] בַּיָּם, וְשִׁיבּוּטָא לֹא סָלֵיק [עולה] לַיַּבָּשָׁה לֹא כְלוּם עָבֵיד [הוא עושה] בזה שמנהיג אותם ביחד, שהרי אינם עובדים יחד. אוֹ דִּלְמָא הָשְׁתָּא מִיהַת קָא מַנְהִיג [שמא עכשיו על כל פנים הוא נוהג] בשניהם יחד, ובזה תלוי האיסור?
(7) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: הַאי חֲמָרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי חמור הים] שָׁרֵי [מותר], תּוֹרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי שור הים] אֲסִיר [אסור], וְסִימָנֵיךְ [וסימנך] לזכור: טָמֵא טָהוֹר, טָהוֹר טָמֵא, שהרי חמור שהוא טמא ביבשה טהור בים, והפכו של דבר בשור.
(8) בעל "הפלאה שבערכין" (ערך "שבטא") מקשה כיצד מוכיח התוס' שהשיבוטא היא "עז של ים" שהרי גם אם היא "דג ממש" ספק הגמרא עומד במקומו. כלאים נוהגים גם בדגים במין שאינו מינו (תוס' ד"ה "הנהיג") וספק הגמרא נובע רק מתוך כך שמדובר בצמד הכולל בעל חיים מימי עם בעל חיים יבשתי.
(9) פירוש: הזכרנו מקודם את הסגולה לְיַרְקוֹנָא [לרפואת חולי ירקון] שישתה תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא [שנים מן הדברים המוזכרים שם בשכר], וּמִיעֲקַר [וייעקר]. ואמרו: וְאִי לֹא היו לו אותם דברים, קומוס אלכסנדרי, כרכום גינה ואלום, או שלא הואילו לֵיְיתֵי רֵישָׁא דְּשִׁיבּוּטָא דְּמִילְחָא וְלִישְׁלוֹק בְּשִׁיכְרָא, וְלִישְׁתִּי [יביא ראש שיבוטה במלח ויבשלנו בשיכר, וישתה] אותו משקה.
הערוך השלם (ערך "שבט")
A. Z. Zivotofsky and Z. Amar, 'Identifying the Ancient Shibuta Fish', Environmental Biology of Fishes (2006) 75:361–363
א. גרינספן וא. זיבוטפסקי, 'הקרפיון של העירקים'. ז. עמר וא. זיבוטפסקי 'לזיהוי דג השיבוטא'. שני המאמרים מופיעים בכתב העת 'דיג ומדגה בישראל', 2007/2. לצפייה לחץ כאן. המאמר הראשון התפרסם ב"מקור ראשון" ערב סוכות תשס"ח. המאמר השני התפרסם ב"מעין" שנה מ"ה חוב' ג'.
שגיא קופר, שובה של השיבוטה, באתר ynet, 1 בספטמבר 2005 .
שיבוטה בויקיפדיה
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.