בהמה לומדת / רפי זברגר

רב כהנא סייג את הדין של המשנה ואמר: לא שנו אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה – משלמת מה שהזיקה. כלומר, אם הבהמה נפלה לערוגה אחת, ואכלה שם – אז משלמת מה שנהנית בלבד, כיוון שהנפילה הייתה באונס, אבל אם עברה מערוגה זו לערוגה סמוכה אליה – צריכה לשלם כבר את כל הנזק. 
רבי יוחנן חולק על רב כהנא וסובר ש: אפילו מערוגה לערוגה, ואפילו כל היום כולו, שתצא ותחזור לדעת. לדעתו של רבי יוחנן, בעל הבהמה משלם רק מה שנהנית הבהמה, אפילו אם עברה מספר ערוגות באותו יום.
כנראה מחשיב זאת רבי יוחנן ל''אותו מעשה'', ולכן משלמת רק עבור ההנאה ולא על הנזקים. אבל אם יצאה ''לדעת'' הבעלים (הם ידעו על עובדה זו) וגם חזרה ''לדעתם'' – במקרה כזה מתחייב בעל הבהמה גם בנזקים. 
רב פפא מתייחס לסוף דברי רבי יוחנן, המחייב יציאה וחזרה לדעתו של בעל הבהמה, ואומר: לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת, אלא כיוון שיצתה לדעת, אף על פי שלא חזרה לדעת. כלומר רב פפא אומר, שאין צורך שהבעלים ידעו על חזרה, מספיק שהם ידעו על יציאה – כבר אז מתחייב בעל הבהמה בנזקים. 
רב פפא מסביר את טעמו, על פי עקרונות ''פסיכולוגית הבהמה'' המתוארים במילים: כיון דילפא – כל אימת דמשתמטא, להתם רהטא. כלומר, ברגע שהבהמה יצאה ממקום מסוים, היא תחזור לאותו מקום מאוחר יותר, ולכן, אפילו אם בעל הבהמה אינו מודע על חזרתה, הרי זה ''כאילו שהוא כן מודע'' כיוון שהבהמה תחזור למקומה הקודם.