|
כלים זה לא ''הכול'' / רפי זברגרבבא קמא דף נ"ד
הרקע
למדנו במשנה בדף נ''ב על מה מתחייבים בנפילה לבור ברשות הרבים: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו – חייב על הבהמה ופטור על הכלים. כלומר, בעל הבור מתחייב לשלם מתוך הנזקים שאירעו בתוך הבור, רק על הבהמות אך לא על הכלים שנפלו וניזוקו. הנושא
שואלת הגמרא בדף שלנו מן הפסוק בתורה המדבר על ההתחייבות של בעל הבור: בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה לּֽוֹ (שם ל"ד). קשה גם לפי חכמים אשר ממעטים כלים, ואומרים שאין חיוב לשלם על כלים שנפלו לבור, ובין לשיטת רבי יהודה אשר מרבה כלים ומחייב גם על נזקי כלים שנפלו לבור, כיצד לפי שתי השיטות הנ''ל ניתן להסביר את המילים וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה לּֽוֹ האם ניתן לייחס מוות לכלים? הרי מוות בדרך כלל מיוחס רק לבעלי חיים ובני אדם?
עונה הגמרא תשובה מעניינת: שבירתן [של הכלים] זו היא מיתתן. כלומר, כלי שנשבר ניתן להתייחס אליו כמו ''כלי מת''. כלי ש''אין לו הופכין'' כמו בעל חי אשר מת ו''אין לו הופכין''. מהו המסר?
המסר שלנו הפעם מתייחס לאנשים אשר ''לוקחים קשה מאוד'' שבירת כלים בבית. מוכרת וידועה התופעה של שבירת כלים מידי פעם בבית. אם תוך כדי נקיונם בכיור, או נפל בדרך לשולחן או בדרך בחזרה לארון, או בכל מצב אחר. |