|
יחס לזוטות / רפי זברגרבבא קמא דף מ"ט
הרקע
למדנו בסוף המשנה, בתחילת הדף שלנו: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת – פטור. דין זה מתייחס לתחילת המשנה בסוף הדף הקודם: אדם שהיה מתכוין לחבירו, והכה האשה ויצאו ילדיה – משלם דמי ולדות. כלומר, אם אדם התכוון להכות בן אדם אחר, אך ''בטעות'' היכה אישה הרה, ובעקבות המכה, יצאו ל"ע ילדים מתים – האדם חייב לשלם את דמי הוולדות. על דין זה אומרת המשנה בסוף: אם אותה אשה הייתה שפחה משוחררת הנשואה לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לגר, ומת הבעל ללא ילדים – אם אדם הזיק לאשה זו – פטור, כיוון ש''אין לה יורשים''. הנושא
לאחר דיון בגמרא על הדין של המשנה לעיל, מביאה הגמרא שאלה ''בנושא גרים'' ששאל רב ייבא ''הזקן'' את רב נחמן: המחזיק בשטרותיו של גר, מהו? הגמרא מביאה את שני צדדי הבעיה: ניתן לומר כי אדם המחזיק בשטרות, מתכוין אך ורק לשעבודי קרקע הנובעים מתוכן השטרות, ומכיוון שהגר לא החזיק בקרקע, לכן לא קנה את הקרקע, ולכן גם בשטר לא זכה, אך מצד שני ניתן לומר כי דעתו גם על שימושים אחרים בשטר עצמו. מהו המסר?
בזמן הגמרא, העוני היה גדול לעין שיעור על זה הקיים היום, ואנו רואים כי אנשים ''לא התביישו'' להשתמש בשימושים ''פשוטים ולא סטנדרטים''. בעידן של היום אנו פחות רואים זאת, לפחות לא באנשי ''מעמד הביניים''. אנשים בני מעמד זה, נעשו ''מפונקים'' ולא חסכניים, ומרבים לזרוק דברים טובים, כולל כמויות של אוכל תקין וטרי למדי. |