גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף כ', מדור "עלי הדף"
מסכת בבא קמא
דף מד ע"ב

שור הנסקל בגלל שהרג אדם - האם זה עונש לשור או לבעלים?

אחרי המבול, כשהתיר הקב"ה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, מיד באה האזהרה (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", כלומר, שרק דם בעלי חיים הותר לשפוך לצורך אכילה, אבל לא דם האדם. ונחלקו רבותינו הראשונים מפרשי המקרא בפירוש האזהרה "מיד כל חיה אדרשנו". ה'אבן עזרא' מפרש: "גם אדרשנו מיד כל חיה, שאצוה לאחרת שיהרגנה, והנה החיות מותרות לכם ולא אתם להן", כלומר, שמוסב כלפי בעל חי ההורג אדם, שיתחייב מיתה בידי שמים, והיינו שיצוה הקב"ה לחיה אחרת שתהרגנו. כיוצא בזה כתב הרד"ק (שם) ובתוספת נופך: "'מיד כל חיה אדרשנו', שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד אדם, ואע"פ שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש, כמו שאמר הנה 'מיד כל חיה אדרשנו'".

ואמנם תמיהה זו, הא אין גמול ועונש לבעלי חיים, העלה גם הרמב"ן, שכתב בזה"ל: "'מיד כל חיה אדרשנו', תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם, להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו' (שמות כא, כח), ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו 'שור המדבר חייב מיתה' (עי' ב"ק מד:)...".

מבואר מדבריו, כי באמת לא שייך גמול ועונש לגבי בע"ח שאין לו דעת, מלבד כשהורג אדם, שאז גזירת המלך היא שבע"ח ההורג אדם חייב מיתה, ומהאי טעמא שור שנגח אדם והרגו חייב סקילה, ולא זו בלבד שמיתתו בידי שמים - כפי שכתב האב"ע "שיצוה הקב"ה לחיה אחרת שיהרגנה", אלא כשיש עדים בדבר, מיתתו בידי בית דין, כדין סקילת שור נגח. ומבאר שדין המיתה אינו בגלל הבעלים שלא שמרוהו כראוי, אלא שהוא עונש על הבע"ח עצמו, וראיה לכך מ'שור המדבר', שהפקר הוא, ואין לו בעלים, ואעפ"כ חייב מיתה.

אמנם, יש מן הראשונים שפירשו את האזהרה "מיד כל חיה אדרשנו" באופן אחר, וכך כותב ה'חזקוני': "'מיד כל חיה אדרשנו', שלא יאמר אדם על שונאו לא אמיתנו בידים, אך אשליכנו בין חיות רעות וימיתוהו, לכך נאמר 'מיד כל חיה אדרשנו'", והיינו שדרישה זו מיירי גם באדם ההורג אדם, כגון שהורגו על ידי בע"ח, שהקב"ה ידרוש את דמו מן האדם (ראה פי' נוסף ב'ספורנו'). ולדבריהם אין העונש לבע"ח על הריגת בני אדם. וכשיטתם מבאר גם הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ח"ג פ"מ) כלפי שור הנסקל: "והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם אינו לקחת דין ממנה... אבל הוא לקחת הדין מבעליה, ומפני זה נאסר להנות מבשרה, כדי שיפליג בעל הבהמה לשמרה וידע שאם תהרוג גדול או קטן, בן חורין או עבד, יפסיד מדמיה... ואם תהיה 'מועדת' - יתחיב 'כופר' מוסף על אבדת דמיה".

ומה שהוכיח הרמב"ן משור המדבר, יש לדעת שדין זה תלוי במחלוקת, וכפי ששנינו במכילתין (מד ע"ב): "שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין הרי אלו חייבין מיתה, ר' יהודה אומר - פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים", ולפי דברי ר' יהודה יתכן שאכן בעלי חיים אינם בגדר שכר ועונש, והריגתם היא עונש כלפי הבעלים, שלא שמרו את השור כראוי, ואמנם טענה זו העלה השואל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קיד) על דברי הרמב"ן הנז', שהוכיח מ'שור המדבר' שגזירת המלך היא בבע"ח שהורג אדם שיתחייב מיתה, ולכאורה הא פלוגתא היא בין תנא קמא לר' יהודה, כי לדעת ת"ק העונש הוא על הבע"ח עצמו, גם כשאין לו בעלים, ולדעת ר"י - העונש הוא על הבעלים שלא שמרו כראוי, ולכן שור המדבר פטור ממיתה, והשואל אף דן בדבריו דקיי"ל כר' יהודה ששור המדבר פטור, ונמצא, שעיקר העונש הוא כלפי הבעלים, ולא כפי שהסיק הרמב"ן בפירושו וכנ"ל.

בתשובתו האריך הרשב"א לגבי מה שקבע השואל דקיי"ל כר"י, דיתכן דקיי"ל כת"ק ששור המדבר חייב, וממילא העונש הוא על הבע"ח ולא על הבעלים, וזולת כן כתב בתחילת דבריו: "אפשר שהרב ז"ל לא נתכוון בפירושי התורה לומר שכן הלכה (-כת"ק, ששור המדבר חייב), אלא לומר, שאין העונש מקנס הבעלים, שהרי שור המדבר חייב לרבי מאיר (-ישנה גירסא בברייתא בגמרא שת"ק הוא רבי מאיר), ולא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה בדבר זה לומר שזה מדין קנס הבעלים לר"י ולר"מ מגזרת הכתוב". המובן מדבריו, שעיקר כוונת הרמב"ן להביא ראיה מדעת ת"ק ששור המדבר חייב, ומכאן שעונש סקילת שור שהמית אדם אינו על הבעלים, כי אם על השור עצמו, ומת"ק נשמע לרבי יהודה שפוטר, כי כשם שלפי דעת ת"ק עונש המיתה הוא על השור עצמו, כן הוא גם לדעת ר"י, שגם לפי שיטתו עיקר העונש הוא על השור עצמו, שנתחייב מיתה בגלל שהרג אדם, אלא שלפי ר"י ישנו תנאי שאין מענישין כי אם כאשר יש בעלים, וגם לשיטתו אין העונש כלפי הבעלים, כי בפשטות לא נחלקו ר"מ ור"י ביסוד זה, אם עונש המיתה הוא כלפי הבעלים - ולכן שור המדבר פטור, או שהעונש מופנה כלפי השור - ולכן שור המדבר חייב, אלא לכו"ע עונש המיתה מוסב כלפי השור עצמו, ואך נחלקו האם התנתה התורה שאין מענישים כי אם כאשר יש בעלים לשור או לא.

אכן, לאור מה שהבאנו מדברי כמה ראשונים, שמה שנאמר "מיד כל חיה אדרשנו", אינו מוסב על דרישה מבע"ח ששופכים דם האדם, על כרחך צריך לומר, שלפי דבריהם אכן נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה, לדעת ר"מ העונש הוא על הבע"ח ולכן שור המדבר חייב - גם כשאין לו בעלים לשמרו, ולדעת ר"י - עיקר העונש הוא על הבעלים שלא שמר את השור, ולא על השור עצמו, ולכן בשור המדבר שאין לו בעלים פטור (ראה 'בית האוצר' מע' א-י כלל נה).