הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
קופת צדקה
בבא קמא לו ע"ב
ישנם גופים שנותנים קופות צדקה בחינם, כדי שאנשים יחזיקו בבית קופה. לפעמים אדם קונה קופה כזו לעצמו. היום ברצוני לשאול מספר שאלות על קופת הצדקה שאצלנו בבית:
1. האם אדם יוצא ידי חובת נתינת צדקה כשהוא שם את הכסף בקופה בביתו?
2. אם חסר לי כסף מזומן, האם מותר לקחת כסף זה כהלוואה ולהחזיר אחרי זמן?
3. האם מותר לשנות את הייעוד של הכסף - כגון לפדיון שבויים?
4. האם אני מחוייב לתת את הצדקה רק למי שנתן לי את קופת הצדקה?
המקור הראשון, שאותו למדנו השבוע בדף היומי, מתחיל מדיון על אדם שגורם נזק לחברו ע"י רעש חזק שהוא עושה באזנו - נזק אשר אי אפשר לאמוד אותו בכסף, ולכן קבעו עליו סכום של קנס, אלא שלא היה ברור סכום הקנס. וכך מספרת הגמרא:
1. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לו עמוד ב
ההוא גברא דתקע לחבריה, שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף: סלע צורי תנן, או סלע מדינה (=שמינית שבסלע צורי. רש"י)... פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב: כל כסף האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם - כסף מדינה. אמר ליה ההוא גברא: הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, נתביה לעניים. הדר אמר ליה: נתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי. א"ל רב יוסף: כבר זכו ביה עניים; ואף על גב דליכא עניים הכא, אנן יד עניים אנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל: יתומים אינן צריכין פרוזבול. וכן תני רמי בר חמא: היתומים אינן צריכין פרוזבול, ר"ג ובית דינו אביהן של יתומין היו.
חנן בישא תקע ליה לההוא גברא, אתא לקמיה דרב הונא, א"ל: זיל הב ליה פלגא דזוזא; הוה ליה זוזא מכא (=פחותה צורתו. רש"י), בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא, לא הוה משתקיל ליה, תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה.
(את הסיפור השני הבאתי רק כדי להוכיח שלחז"ל היה חוש הומור לא רע...)
מכאן מוכח לכאורה שברגע שאדם החליט לתת כסף לצדקה, אין הוא יכול להתחרט על כך יותר. כך מוכח, לכאורה, גם מהגמרא במסכת ראש השנה, שאומרת שיש לצדקה כח חזק יותר משל נדר, כי נדר לקרבן אפשר להביא במשך שנה, אבל נדר לצדקה צריך לקיים מיד:
2. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ו עמוד א
בפיך - זו צדקה. אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא - דהא קיימי עניים. - פשיטא! - מהו דתימא: כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא - עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, קא משמע לן.
אך האמת היא שאין זה פשוט כל-כך, שהרי הגמרא אומרת כך:
3. תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ו עמוד א
ת"ר: סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי - מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי - אסור לשנותה. איני? והא רבי ינאי יזיף ופרע! שאני רבי ינאי, דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו.
רש"י
רבי ינאי - גבאי הוה ויזיף מעות הצדקה לצורכו ופרע.
דכמה דמשהי - רבי ינאי דלית ליה זוזי למפרע ניחא להו לעניים.
דמעשה - רבי ינאי לציבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים.
כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך, שרק ברגע שהכסף מגיע לגבאי הוא כבר אינו יכול לחזור בו מכוונתו לשמור על הייעוד של הכסף:
4. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנט סעיף א
האומר: סלע זו לצדקה, או שאומר: הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו. הגה: וכן אם הקדיש כלים, יכול למוכרם לפני ג' בקיאים בשומא, ונותן דמיהם לצדקה. משבא ליד גבאי, אסור ללוותו, בין לו בין לאחר בין לגבאי. ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי, כדי לעשות לאחרים ליתן, הרי הגבאי מותר ללוותם ולפרעם. הגה: דאין הצדקה כהקדש, ומותר ליהנות ממנה.
יש כאן לכאורה סתירה בין שני המקורות, כי אצלנו בגמרא כתוב שברגע שהוא אמר שהוא אינו רוצה את זה זה כבר שייך לעניים, ואילו בגמרא בערכין ראינו שזה יהיה שייך לעניים רק אם זה כבר יגיע לידי הגבאי. ואולם, ניתן ליישב את השאלה הזו בפשטות, שהרי כאן מדובר בקניין שנעשה בנוכחותו של גבאי הצדקה, ויש סוג של קניין שנקרא 'מעמד שלושתם' אשר פועל אפילו בין כל שני אנשים. אבל הרי"ף נתן חילוק אחר בין שני המקרים:
5. רי"ף (ר' יצחק אלפסי, המאה ה-11, מרוקו) מסכת בבא קמא דף יח עמוד ב
איכא מאן דפשט מהא דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה ובעא למהדר ביה מצי הדר ביה ואמר הכי מדאמר רב יוסף "ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה אנן ידי עניים אנן". שמעינן מינה דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי דבהדיוט אי אמר ליה חד לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה ה"נ דינא דעניים ומש"ה אמר רב יוסף ואע"ג דליכא עניי' הכא דליזכו ביה דינא דמעמד שלשתן אנן ידי עניים אנן.
ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הכי דבהדיא אמרינן "בפיך - זו צדקה", אלמא בדיבור מיחייב. והאי דאיצטריך רב יוסף הכא למימר "ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה אנן ידי עניים אנן", דאלמא אי לאו הכי הוה מצי למיהדר ביה, לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי, אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה... אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה, כדאמר בפיך זו צדקה ואמר רבא צדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אבל ודאי אי בעי לשנויי ההוא מידי דיהב לעניים עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכוותיה מצי לשנויה כדגרסי' בערכין אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב סלע זו לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו בין לאחר ל"ש אמר זו ול"ש אמר עלי ות"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה:
כלומר שיש לחלק בין שלושה מצבים: כאשר אדם רק התחייב שאם יגיע כסף לידיו הוא יתן אותו לצדקה, הוא עדיין יכול להתחרט, אם לא נכחו במקום אנשים שהם כידם הארוכה של העניים. אם הכסף קיים והוא הוקצה לצורך מצוות צדקה, אפשר לשנות את ייעודו לצדקה אחרת כל עוד הוא לא הגיע לידי הגבאי, ואפשר גם ללוות אותו על מנת להחזיר כסף אחר. ואם הוא הגיע לידי הגבאי, אי אפשר לשנות את ייעודו או לקחת אותו בהלוואה כלל.
מכאן אנו באים לשאלה של הדין של קופת הצדקה אצלנו בבית. מצד אחד אין כאן 'מעמד שלושתן', שהרי גבאי הצדקה אינו בפנינו, אך מצד שני - כבר שמתי את הכסף בקופת הצדקה. המהרש"ם דן בשאלה האם ניתן להסב את הצדקה ממטרה אחת לשניה, או שהעניים קיבלו את הכסף מרגע שהכסף הונח בקופה. יש לציין שהמהרש"ם אינו דן על האדם עצמו ששם את הכסף, אלא על קופה שנמצאת במקומות ציבוריים. הוא נשאל על מנהג שהיה קיים בקהילתו, שהיו מחלקים לעניים חלק מהכסף שנאסף בקופת ר' מאיר בעל הנס, אשר נועד לעניים שיושבים בארץ ישראל דוקא, והשאלה היא האם אפשר להמשיך ולקיים את המנהג הזה. וכך כותב המהרש"ם:
6. שו"ת מהרש"ם (ר' שלום שבדרון, המאה ה-19, פולין) חלק א סימן קצג
להרב המאוה"ג וכו' מו"ה שמואל דוד הכהן נ"י מו"ץ דק' חוסט, בארץ הגר. מכתבו הגיעני ומה ששאל בדבר מעות ארץ הקדושה שנודרים לקופות עבור נשמת ר' מאיר בעל הנס ובאיזו מקומות נוהגים שמחלקים איזו חלק לעניי העיר או לצרכים אחרים והביא משו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ק"ב ומאמר מרדכי סי' ט"ו ורמ"ץ סי' ע' וספר מגיני ארץ בשם כמה גדולים שהרעישו על זה.
ואולם הגאון האמרכ"ל אבד"ק לבוב ז"ל הגיד לו ששמע בשם חכם אחד דשמא נתייסד מתחלה על פי דין וגם השואל בתשו' מ"מ העיר מהא דכל הנודר על דעת המנהג נודר והגהמ"ח הביא דברי מהרי"ק שרש קנ"ט דבכל ספק מוקמינן אדינא ואי אפשר לבטל הדין על ידי שלא נתברר אם נעשה ע"פ ותיקין.
...ואולם הנה מצאתי בנימוק"י ב"ב פרק מי שמת בסוגיא דהאחין שירד א' לאומנות שכתב וז"ל אמר המחבר גבי הא דקיי"ל מנהג מבטל הלכה כתבו שהנכון שכל מנהג שהוא בתנאי בני העיר מבטל הלכה גמורה ככל תנאי שבממון שהוא קיים אבל מנהג שהוא סתם אינו מבטל דין גמור אלא בדבר שהוא רופף ואין דינו מחוור יפה... אבל גם לשי' הרי"ף וש"פ הנ"ל היינו במנהג פשוט בעיר ונתפרסם לכל אנשי העיר בזה י"ל דמהני המנהג דהוי גם כן כתנאי בממון דכל הנודר על דעת המנהג הוא נודר וכהתנה מתחלה דמי... מה שאין כן בנידון דידן מאן יימר שהכל יודעים ממנהג זה. וגם אם יכריזו לפרסם בעיר, מכל מקום כבר כתבו האחרונים דבכה"ג יש לחוש שמא אנשים ממקום אחר אורחים וכדומה נודרים לקופת א"י והם אין יודעים מהמנהג... ועוד נלע"ד דבלא"ה אין לסמוך על ההכרזה דגם אם יועיל ההכרזה לשעה מכל מקום הרי דורות הבאים אולי לא ידעו בזה וינדרו בסתם...
ולכן אין המנהג נכון, וראוי לבטלו בכל האפשר ותיתי לי כי במקומות שהייתי לא הנחתי לנגוע גם באפס קצהו מהמעות הנ"ל וגם לאורחים מעניי אה"ק לא נתתי מזה בשום פעם. ואח"ז ראיתי בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ע' ובשד"ח מערכת א"י סוף סימן ח' שפסקו גם כן דאין להשגיח על המנהג ויקחו הכל לעניי א"י אלא שאם יכריזו שלא ישלחו הכל לא"י מעתה והלאה בצירוף הסכמת הגבאים יכולים לשנות ע"ש וכבר נתבאר דאין לסמוך בזה על הכרזה. והנלע"ד כתבתי.
אגב, התפתחות מעניינת שהיתה מאותה תשובה היא שהחלו לשים שתי קופות אחת ליד השניה, והדבר היה לא נוח לגבאי קופת ר' מאיר בעל הנס, מכיון שהם קיבלו פחות כסף, ואז הם סיכמו מחדש עם גבאי הצדקה השניה שהם יוותרו על זכותם להעמיד קופות תמורת תשלום מסוים מתוך קופת ר' מאיר בעל הנס. את ההסכם הזה דוקא דרש המהרש"ם לקיים ככתבו, ופה לא היתה בעיה, כי זה לטובת קופת ר' מאיר. אלא שאומר המהרש"ם שהחזקה על הכסף נמצאת בידי קופת ר' מאיר, ואם יש ויכוח על הסכום המגיע לארגון השני, הרי שהמוציא מחברו עליו הראיה:
7. שו"ת מהרש"ם (ר' שלום שבדרון, המאה ה-19, פולין) חלק ד סימן קמז
...אך בנ"ד כפי טענת המורשה מביקור חולים שהיה מנהג להעמיד בכל בית גם קופה לביק"ח ועי"ז מובן מאליו שנתמעט הכנסת קופת רמבעה"נ עי"ז ואם כן ההסכמה היתה גם לטובת מעות אה"ק ואם כן מה שהתפשרו הגבאים בתקפו אבל הרי המעות בקופות אה"ק והם המוחזקים והמוציא מחבירו עליו הראיה ואם יברר הגבאי מביקור חולים אזי ינתן הסך הנ"ל וגם כיון שבכל עת ביד הגבאים לחזור מהפשר אם כן מעתה והלאה יוכלו שניהם לחזור בהם והרשות ביד גבאי ביקור חולים ג"כ להעמיד קופת צדקה בכל בית והמתנדבים יתנו כרצונם.
ואולם, מי שכתב בתקיפות רבה מאוד כנגד שינוי הכסף הזה הוא האדמו"ר הראשון של חב"ד אשר בכמה אגרות הקפיד מאוד לבל ישנו את הייעוד של הכסף שנועד לצורך יושבי ארץ ישראל - והוא טוען שהיה בדבר חרם ידוע ומפורסם:
8. אגרות בעל התניא (ר' שניאור זלמן מלאדי, המאה ה-18, רוסיה), אגרת קכו
...ומדי דברי אזכרנו ותשיח עליי נפשי על לא טובה השמועה ששמעתי ותרגז בטני אשר באיזה מקומות עברו תורות כו' חלפו חוק ופרצו גדר למעול מעל בה', ועברו על החרם אשר החרמנו פה, והסכימו עליו רבותינו שבאה"ק, שלא להלוות מקופת ארץ הקודש לשום דבר מצוה בעולם, בין לעצמו ובין לאחרים. והוא איסור גמור מדינא, כי מאחר שכבר הופרשו המעות לשם ארץ ישראל זכו בהם אחינו שבארץ ישראל, וכאילו כבר בא לידם וחומר החרם ידוע לכל מעכן בן כרמי ר"ל.
לכן זאת עשו וחיו, כל שעבר בין בשוגג בין במזיד, ישב על הארץ ויקבל נזיפה לפני בית דין והם יתירו לו. וכשם שמתירים בבית דין שלמטה כך יהא מותר בבית דין שלמעלה, אך בל ישוב לכסלה ושב ורפא לו.
9. אגרות בעל התניא (ר' שניאור זלמן מלאדי, המאה ה-18, רוסיה), אגרת קכט
ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, הם הגבאים גבאי צדקות ארץ הקודש תובב"א, אליהם תטוף מלתי. נא ונא הזהרו בנפשותיכם לבלתי עשות מצות אנשים בלתי מלומדים, כמארז"ל (אבות פ"ב) אין בור ירא חטא, אשר לא יראו את ה', ועבדו עובדא בנפשם ממש, להתחסד חסידות של שטות והבל, להלוות מעות אה"ק, אף על משכנות כסף וזהב ואפילו לדבר מצוה. ומצוה הבאה בעבירה גדולה היא, כאשר בינותי בספרים, ספרי התלמוד והפוסקים ז"ל... כי אם כל אחד יבקש על נפשו מחילה וסליחה וכפרה מן השמים, ושב ורפא לו, כמשפט שאר עוברי על דברי תורה. וה' הטוב יכפר בעדם.
10. אגרות בעל התניא (ר' שניאור זלמן מלאדי, המאה ה-18, רוסיה), אגרת קל
מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו נאמן ביתו, אשר הזהירונו בתורתו לבלתי סור ממצוות חז"ל ימין ושמאל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו'. והם אמרו שלא לשנות אפילו לצורך הלוואה לדבר מצוה רבה. כמבואר כמה מקומות. וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, עד שכל העובר אפילו על מצוה קלה של דבריהם אחת דתו להמית בגוף ונפש, כי גם דתו מובדלת מדת יהודית, שהיא דת כללות ישראל בברכה שברכו לכל העוברים על דבריהם, ובהיפרד החלק מן הכלל הוא מת באמת, לבד מאשר יושיט לו המלך בהרהורי תשובה בלבו, ושב ורפא לו. ואם השמן לבו והכבד לבלתי שמוע בקול עבדיו ותלמידיו חז"ל שכל דבריהם כגחלי אש, יכוה בגחלתן כויה תחת כויה בגוף ונפש, כאמור, ועקיצתן עקיצת עקרב וכו', ואנחנו נקיים.
כי אנו רק כחזן הכנסת הקורא את המגילה, עומד ומשמיע לרבים חרמי הציבור, כן אנחנו משמיעים לרבים ומודיעים אותם דברי חז"ל הצריכים חיזוק לפי פרצות הדור בעוה"ר, עמל אדם לפיהו, דברים הנוגעים להם לדין או להורות. וחייהן, שהן הן גופי הלכות שהן חיי הנפשות ממש, כגון שבת וצדקה ות"ת וכהנה רבות תלויות להם מנגד. וברוך ה' המאיר לעולם כולו בכבודו, שהאיר עינינו בתורתו, ודרשנו וחקרנו היטב בתלמוד ובפוסקים מראשון שבראשונים ועד אחרון שבאחרונים ויגענו ומצאת בעז"ה דין זה, שלא התירו אפילו בהלוואה, ואפילו למצוה רבה מפורש לאיסור גמור מדינא דגמרא בלי שום חולק, ואם יש איזה משמעות לאיזה קורא באחד מספרי הקיצורים להיפוך, הוא מחמת חסרון הידיעה והבנה, חי ה', וכבר אמרו רז"ל על שוני הלכות שהם מבלי עולם.
ואני לא האמנתי על שום אדם מאנ"ש שימלאו לבו לעבור על זה ביד רמה, אך עתה שמעתי ותרגז בטני לקול הקורא, גלל כן עצתי אמונה ופעולתו תהיה אמת לאמתתה של תורה, שיכנוף עשרה אנשים יראי ה' וחושבי שמו שיתירו לו כדרך שמתירין הנדויין והשמתות לכל מי שישוב בתשובה שלמה בלב ונפש חפצה.
הרחמן הוא יתן בלב כל עמו לשוב באמת.
אבל האמת היא שלכאורה השאלה הזו תלויה גם בשאלה אחרת: אמרנו שכשאדם מתחייב לתת צדקה הוא לא יכול לחזור בו, כמו נדר, אבל מבחינת קניין לאנשים עצמם, זה תלוי האם הם יכולים לקנות כשהכסף עדיין נמצא בביתי והם בכלל לא יודעים על הכסף הזה. שאלה זו תלויה בשאלה האם אדם יכול לקנות בכליו של קונה ברשות מוכר:
11. שולחן ערוך חושן משפט סימן ר סעיף ג
כליו של אדם, כל מקום שיש לו רשות להניחו, קנה לו, וכיון שנכנסו המטלטלים בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו והרי זה כמי שהונחו בתוך ביתו. הגה: ויש מחלקין דאם אינו ברשות לוקח רק בסימטא וכיוצא בזה אין כליו קונים, אא"כ מדד או עד שיאמר לו: זיל וקני. לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה: לך וקנה בכלי זה, ואז קנה אם הוא ברשות המוכר.
לכאורה לפי זה תהיה התשובה תלויה במחלוקת השו"ע והרמ"א: הרי האדם שנותן את הכסף לקופת הצדקה (כשמדובר בקופה השייכת לגוף ציבורי כלשהוא), אינו אומר להם את המלים 'לך וקנה בכלי זה', אלא רק שם את הכסף בכליהם. לפי השו"ע הוא כבר לא יוכל לחזור בו, ולפי הרמ"א הוא עדיין יוכל לחזור בו. אבל הרב מנשה קליין טוען שהחילוק הזה אינו קיים, וגם הרמ"א יודה שכאן לא יכול לחזור בו:
12. שו"ת משנה הלכות (הרב מנשה קליין, האדמו"ר מאונגוואר) חלק ז סימן קנז
איברא דלכאורה לא דמי הני אהדדי דהרי הרמ"א ז"ל כתב שם דאם אינן ברשות לוקח אין כליו קונים אא"כ מדד או עד שיאמר לו וכו' וכתב בנתיבות המשפט בביאורים דמדד כתב הרא"ש הטעם דודאי לא הוי דעתו דליקני ליה כליו דמחוסרין מדידה אלא לדעתא שימדדם ואח"כ ימשכם ויזכה בהן מוכח מלשונם דבדבר שא"צ מדידה כגון שהמדה ידוע שכבר מדדם המוכר או אחר או דבר שא"צ מדידה קנה בלא מדידה וכ"כ הרא"ש בהדיא ובהכי מיושבת קושית מהרש"א ע"ש ולפ"ז הכי במעות צדקה כיון דלא בעי מדידה וליכא מכירה כלל קני אפילו ברשות המוכר ואפשר כיון דדרך הגבאי למנות הכסף הו"ל כמחוסר מדידה וי"ל.
...
ובהרהורי דברים אמרתי לכאורה לחלק בין קופה מוסגרת וא"א לפותחה רק הגבאי של צדקה יש לו המפתח ובא מזמן לזמן לגבות דכה"ג הו"ל כאילו כבר בא לידי גבאי והטעם דכל שהכניס שם המעות כבר התייאש ממנו דהרי אינו יכול להוציאו עוד וממילא כה"ג הו"ל כאלו כבר בא ליד הגבאי אבל קופה שפתוחה או שהגבאי מניח מפתח לבעה"ב שיוכל לפתוח הקופה ולהוציא המעות כה"ג לא הוי בכלל בא ליד גבאי וזה חלוק נכון לכאורה. שוב מצאתי בשו"ת בית יצחק א"ח סימן כ"א שג"כ מחלק בין קופה מוסגרת או פתוחה ושישו מעי שב"ה כיונתי לדעת הגאון ז"ל.
ודכירנא כד הוינא טליא ראה ראיתי לאמי מורתי הקדושה מרת רחל לאה הי"ד שלוותה איזה מעות מן הקופה ואח"כ כשהחזירה הוסיפה איזה פרוטות יותר ממה שלקחה ותמהתי ע"ז ואמרה לי פעם כי צדקה געלד בארגט מען נישט אומזיסט (=מכסף של צדקה לא לוקחים הלוואה בחינם) וחכמת אשה בנתה בית ונראה דאולי הוא מחמת חשש הזה שאין להשתמש בצדקה זו לאחר שכבר הוא בקופה והיתה קופה מוסגרת והו"ל כאלו כבר בא ליד גבאי אבל כיון דנתנה איזה פרוטות יותר לצדקה כה"ג אפשר דמותר כמבואר שם בסימן רנ"ט ב' דאם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי הרי הגבאי מותר ללוותם ולפרעם והגם דכתבו הטעם כדי לעשות לאחרים והוא מהא דר' ינאי מ"מ אפשר דגם בכה"ג כיון דסוף סוף הנאה איכא לעניים בזה ניחא להו ועי' ב"ח וצ"ע.
ותבט עיני בשו"ת מאמר מרדכי (עטינגער) סימן ט"ו שכבר דן בשאילתן שנשאל בקופה של רמבעה"נ אי מותר לשנותה לצדקה אחרת ואחר שהאריך בדבר כתב וז"ל ומלבד כל זה נלפענ"ד דבנ"ד אין מקום לפקפק כלל כיון דמעמידין הקופות מאת הממונה על הצדקה הזאת בבית נדיביהם ומיוחדים לצדקה הזאת א"כ הנותן לתוך קופתו הוה כבא ליד גבאי וזכו בהו עניים של ארץ הקדושה
...
אשר לכן מה שנלפענ"ד העולה לדידן דבמקום שנתנו לקופה סגורה וא"א להוציא המעות מהקופה כה"ג נלפענ"ד דזכו בו כבר העניים ואין להוציא משם אלא באופן שאם יחזיר יוסיף מה שהוא לצדקה דכה"ג סמכי' דניחא להו לעניים וכמ"ש לעיל והיכא דהקופה פתוחה או שיש לו מפתח שנותנים לו לשלוח המעות לכשיתמלא הקופה מעיקר דינא נלפענ"ד דמותר ללוות מהקופה ולהחזיר אח"כ דזה לא מקרי אכתי בא ליד גבאי ויש לצרף גם בזה שיטת החמודי דניאל דמקילין כעת כן נלפענ"ד מעיקר דינא. אמנם היות כי יצאו הדברים מפי הני גאוני עולם המאמר מרדכי והבית יצחק לאיסורא וגם נראה לכאורה מהלבושי מרדכי ולכן נלפענ"ד לעולם אם יטול מה שהוא מן הקופה יוסיף מה שהוא עליו וממילא יהיה מותר לכ"ע וכמעשה האשה החכמה אשר בנתה בית שהם לפענ"ד הלכה ברורה לפ"ז כנלפענ"ד.
לסיכום:
1. מי שיש לו בבית קופת צדקה ושם בתוכה כסף, מתחייב בכמות הכסף שהוא שם.
2. מי שיש לו בבית קופה שהיא שייכת לו, יכול להתנות שהעניים לא קונים את הכסף עד שזה מגיע לידיהם, וממילא הכסף נשאר ברשותו, אם כי כל סכום שנמצא שם מחייב אותו. הוא יכול לקחת משם כסף ולהחזיר, ואם הוא רוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, יוסיף פרוטה למה שלקח.
3. מי שיש בביתו קופה ששייכת לגוף אחר שבאים לגבות ממנו את הכסף, הרי שברגע שהוא שם את הכסף בקופה יכול להיות שזה נחשב שהוא כבר מקנה להם את הכסף, ולכן אין לו רשות אפילו לקחת משם לזמן קצוב ובטח שלא לשנות את הייעוד של הכסף. אבל מסתבר שגם כאן הוא יכול להתנות שהכסף לא מגיע לידי הגוף עד שהוא לא נותן להם, שהרי כליו של קונה קונים ברשות לוקח רק אם הוא מתכוון להקנות להם את זה.
4. קופה ציבורית ששייכת לגוף מסוים, וכתוב עליה משהו - אין להעביר את הכסף לייעוד אחר, כי מי שתרם כסף חשב שהוא תרם דוקא לצורך זה.
