הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דבר שאינו מתכוון - בהריגה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא מד ע"ב
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [וכו'] - פטור.
הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב,
מתניתין דלא כר' שמעון;
דתניא, ר' שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה - פטור.
מ"ט דרבי שמעון?
דאמר קרא: +שמות כ"א+ השור יסקל וגם בעליו יומת,
כמיתת בעלים כך מיתת השור,
מה בעלים עד דמיכוין ליה,
אף שור נמי עד דמיכוין ליה.
ובעלים גופייהו מנלן?
דאמר קרא: +דברים י"ט+ וארב לו וקם עליו, עד שיתכוין לו.
ורבנן, האי וארב לו מאי עבדי ליה?
אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו.
מבנה הסוגיה:
1.
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [וכו'] - פטור.
הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב,
ניתן לדייק מהמשנה שאם השור נתכוון להרוג אדם מסויים מישראל והרג בפועל אדם אחר - חייב.
2.
מתניתין דלא כר' שמעון;
המסקנה בסעיף 1 נוגדת את דעתו של רבי שמעון.
2.1
קשה: אבל הרי המסקנה בסעיף 1 כן מתאימה לדעת מי שחולק על רבי שמעון [רבי יהודה או חכמים].
3.
המקור בברייתא לדינו של רבי שמעון:
דתניא, ר' שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה - פטור.
מ"ט דרבי שמעון?
דאמר קרא: +שמות כ"א+ השור יסקל וגם בעליו יומת,
כמיתת בעלים כך מיתת השור,
מה בעלים עד דמיכוין ליה,
אף שור נמי עד דמיכוין ליה.
3.1
המקור לדין זהה לגבי אדם שהרג אדם שלא בכוונה:
ובעלים גופייהו מנלן?
דאמר קרא: +דברים י"ט+ וארב לו וקם עליו, עד שיתכוין לו.
ורבנן, האי וארב לו מאי עבדי ליה?
אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו.
4.
כבר כתבתי על הסוגיה המקבילה - סנהדרין דף עט:
בסוגייתנו עוסקים במחלוקת חכמים ורבי שמעון. לפי רבי שמעון אדם חייב בהריגה רק אם התכוון לאדם מסויים ומזוהה.
דין זה מתאים לשיטתו הקבועה של רבי שמעון שההלכה מתחשבת בעיקר בכוונתו של האדם. [ורבי יהודה נותן עדיפות - בדרך כלל - למעשהו של האדם].
4.1
שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף מד עמוד ב:
רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר.
רבי שמעון לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוון פטור ורבי יהודה מחייב
ואף על גב דקיימא לן כרבי שמעון לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כרבי יהודה דהא רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ויש אומרים כיון דאמרו רבנן הלכה כרבי יהודה בעירוב מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחרים. רבינו חננאל זלה"ה.
מדבריו משמע יותר שהלכה בסוגייתנו כרבי שמעון - וכרמב"ם.
4.2
ראה על כך בסוגייתנו, ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נד, על הקשר בין דיני ממון לדיני איסור - לעניין זה.
5.
לעיל בסעיף 3:
מאי טעמא דרבי שמעון? - אמר קרא:
בדרך כלל הביטוי "מאי טעמא" בא כדי למצוא נימוק שכלי של חכמים, ואילו כאשר הגמרא מחפשת מקור מהתורה לדין מסויים היא משתמשת בביטוי "מנלן"/ "מנא הני מילי".
כאן, הגמרא מחפשת מקור מהתורה, ובכל אופן היא משתמשת בביטוי "מאי טעמא" . מדוע? [הצירוף: "מאי טעמא?" "אמר קרא" - כ 75 מופעים בש"ס]
5.1
בסוגייתנו נראה לי לפרש: הגמרא בהמשך משלבת נימוק נוסף לרבי שמעון, שפוטר, אם לא התכוון "לגמרי". הנימוק הנוסף הוא "ספק נפשות – להקל", ויתכן לומר שרבי שמעון, לאור הכלל הנ"ל, מפרש את הפסוקים שהגמרא מביאה באופן שיתאים לכלל הזה.
6.
ולעיל בסעיף 3.1
ובעלים גופייהו מנלן?
כאן הגמרא משתמשת בביטוי המקובל "מנלן" ולא בביטוי "מאי טעמא"!
7.
אולי אפשר להסביר שכאשר הלימוד הוא מתוך דיוק פרשני של הפסוק - "וארב לו וקם עליו, עד שיתכוין לו" - אזי מתאים ביטוי הפתיחה לשאלה - "מנלן".
7.1
אבל כאשר הלימוד הוא מתוך היקש בין שני חלקי הפסוק - "כמיתת בעלים כך מיתת השור" - הרי שמתאים "מאי טעמא".
8.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה א:
המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר, לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין.
הרמב"ם פוסק כרבי שמעון בסוגייתנו.
השגת הראב"ד
המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד. א"א כר"ש הוא זה ואין הלכה כרבי שמעון.+
הוא מקשה, מדוע הרמב"ם לא פוסק כרבנן!
8.1
ראה בפרשני הרמב"ם שמביאים מקורות לפסיקת הרמב"ם.
8.2
ולענ"ד לומר מקור לפסיקת הרמב"ם לפי דברינו לעיל בסעיף 2.1, מכיוון, שהגמרא העירה/מקשה "מתניתין דלא כר' שמעון"; משמע שעורך הגמרא פוסק כרבי שמעון.
