אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"לך יפה לך קרקע כל שהוא"
לשאלת הבעלות על סוכתו של הרה"ק מגאסטנין
משך שנים ארוכות עמדה לה סוכתו של הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגאסטנין על תילה. מקומה היה על קרקע השייכת לבני עירו, והיא עצמה נבנתה מכספו של הרבי. לימים כאשר נסתלק הרבי לבית עולמו חפצו בני קהילתו להמשיך וליהנות מצל זיווה של הסוכה שספגה כה הרבה תורה ותפילה בקדושה וטהרה, ופנו אל יורשו בבקשה שימכרה להם. תחילה ניאות היורש לבקשה, אלא שלאחר מכן חזר בו והחליט שרוצה בה לעצמו. כיון שכך נתעורר דין ודברים בינו לבין חלק מבני הקהילה שטענו כי משעה שהסכים למוכרה, הרי זכו בה תיכף ומיד בקנין חצר – שהרי עומדת על קרקע ציבורית, ועתה הרי היא שלהם. באותם שנים שימש כרבה של גאסטנין הגאון רבי יואב יהושע ויינגרטן בעל "חלקת יואב" ו"קבא דקשייתא", ומשעה שנדרש לשאלה זו פנה לדון בה עם רבו הגה"ק בעל אבני נזר מסכוטשוב (שו"ת "אבני נזר", חושן משפט ח-ט).
האבני נזר סבר, שאכן הדין עם היורש ובני הקהילה לא זכו בסוכה בקנין חצר. שכן כשהרה"ק מגאסטנין בנאה בחצר הקהל, לא בנאה לצורך הקהל אלא לצורכו, ולא נקנתה להם אז. ועתה הלא לא אמר להם היורש שמוכרה להם – שאז יתכן לומר שנקנתה כבר באותו רגע, שהרי אמר רק שמסכים למוכרה וזה אינו קנין.
ואליבא דאמת מוסיף האבני נזר, אף אם היה אומר שמוכרה להם – לא יקנוה, שכיון שאותה סוכה היתה מחוברת לקרקע, הרי דינה עצמה כקרקע שאינה נקנית אלא בחזקה ולא בקנין חצר. שכך מצינו בגיטין (כב, א) בעציץ נקוב השייך לאדם אחד והזרעים שבו שייכים לאחר, שאם מכר בעל הזרעים את זרעיו לבעל העציץ, הרי שעל בעל העציץ לעשות בהם חזקה וכך לקנותם, ולא תועיל לו משיכת העציץ כדי לקנות את הזרעים שבו, כיון שנחשבים כקרקע שאינה נקנית במשיכה. ודברים קל וחומר – כתב האבני נזר, אם משיכה אינה מועילה לזרעים, על אחת וכמה שלא יקנו בקנין חצר (הנלמד מדין 'יד' – קנין משיכה).
אלא שהחלקת יואב מעיר על כך מסוגייתנו, לעיל (פד, ב) שנינו במשנה - הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ואם היה הפשתן מחובר לקרקע ותלש ממנו כל שהוא, קנה. ובסוגייתנו תמהה הגמרא, מדוע קונה את כל הפשתן באותה תלישה, הלא לא עשה תלישה בשאר הפשתן המחובר לקרקע. ומבארת, שמדובר באופן שהמוכר אמר לקונה 'לֵךְ יַפֵּה לך קרקע כל שהוא וקני מה שעליה', ומפרש הרשב"ם, שכוונת המוכר באמירה זו, שיעשה הקונה קנין בקרקע ואותו קנין יועיל לו שיקנה אף את המחובר אליה. וכיון שהתולש מקצת מהפשתן יש בזה קנין חזקה שעל ידי תלישה זו מייפה את הקרקע לחרישה וכן קונה את הפשתן המחובר לקרקע באותו קנין חזקה שעשה בקרקע. לעומתו מפרשים תוספות, שמדובר שהמוכר אומר, לך החזק בקרקע על ידי ייפויה וכך תהיה שאולה לך לקנות את הפשתן שעליה בקנין חצר.
ואם כן – סבר החלקת יואב, הרי לנו ראיה מפורשת מדברי תוספות שניתן לקנות בקנין חצר אף את הפשתן המחובר לקרקע, והוא הדין לאותה סוכה שאף שמחוברת לקרקע, יכולים בני העיר לקנותה בקנין חצר.
אלא שהאבני נזר דחה את ראייתו, וטען שיש לברר מפני מה פירשו התוספות באופן אחר מהרשב"ם, ומבאר שהבינו תוספות שדברי המשנה נאמרים אף באופן שהפשתן עומד להיתלש, ואז הלא נפסק ב"שולחן ערוך" (ח ושן משפט צה, ב) שדינם של פירות העומדים להיתלש כמטלטלין ולא כקרקע. ולכך אי אפשר לקנות את אותו פשתן בקנין חזקה אלא בקנין חצר. ומעתה מסתלקת לה הראיה מסוגייתנו, שכן אם הפשתן נחשב כמטלטלין ברור שייקנה בקנין חצר. והן אמת שאם מדובר בפשתן שאינו עומד להיתלש ודינו כקרקע יודו תוספות לרשב"ם שייקנה אז בקנין חזקה עם הקרקע. אך על כל פנים אין מדבריהם כל ראיה שקרקע עצמה נקנית בקנין חצר.
ולנידוננו, כיון שהסוכה נחשבת כקרקע וזו אינה נקנית בקנין חצר, אין לבני העיר גאסטנין כל תביעה אל יורשו של רבי יחיאל מאיר שכן לא זכו בסוכה אף אם כבר הסכים היורש למוכרה להם.
