הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"פוק תני לברא... אינה משנה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא לד ע"ב
שורו שחבל באביו ובאמו - חייב,
והוא שחבל באביו ואמו - פטור;
שורו שהדליק את הגדיש בשבת - חייב,
והוא שהדליק את הגדיש בשבת - פטור,
מפני שהוא מתחייב בנפשו.
גמ'. תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר.
א"ל: פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה,
ואם תימצי לומר משנה, חובל - בצריך לכלבו, מבעיר - בצריך לאפרו.
ראה מה שכתבתי על 3 סוגיות:
הביטוי "פוק תני לברא"
לפעמים בא בתוספת "... אינה משנה"
לפעמים בא בתוספת: "... ואם תימצי לומר משנה..."
1. סנהדרין דף סב
"פוק תני לברא"
תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן: זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.
אמר ליה: פוק תני לברא!
אמר רבי אבא: הא דאמר רבי זכאי - מחלוקת רבי יוסי ורבי נתן. דתניא: הבערה ללאו יצאה, דברי רבי יוסי. ורבי נתן אומר: לחלק יצאה. למאן דאמר הבערה ללאו יצאה –
רבי זכאי ציטט ברייתא לפני ר' יוחנן ור' יוחנן אמר לו שזו טעות [ כך אומר רש"י בסוגייתנו].
יש פרשנים שטוענים שלכל אמורא היתה לשון ייחודית. ולשון זו של "פוק תני ברא" הינה ייחודית לר' יוחנן. ברוב הש"ס [ מתוך 9 מופעים] מדובר באמת דווקא על ר' יוחנן.
ישנם ביטוים שנמצאים בהוראה מסוימה ובתנאים ידועים רק על יד חכם פלוני או בפי חכם פלוני,
כגון "מגדף" - ע"י רבי אבהו,
"לייט" - ע"י אביי,
"פוק תני לברא" - בפי רבי יוחנן,
" מתניתין קשיתיה" - בפי רבא,
וכיוצא בזה..
חשוב להסביר שהביטוי של ר' יוחנן "פוק תני לברא" שמשמעותו שהברייתא שהובאה בפניו אינה אמינה הוא הביטוי המשמעותי ביותר בהשוואה ללשונות הייחודיים של שאר האמוראים. ביטוי זה מדגיש את סמכותו של ר' יוחנן לקבוע לדורות איזו ברייתא "אינה חוקית".
כמו כן יש להדגיש שתמיד אמר זאת ר' יוחנן על ברייתות שהובאו בפניו על ידי אמוראים [ר' זכאי; רבי אבהו]
אולם הריטב"א, במסכת שבת ק"ו, מסביר שאין הכוונה בדברי ר' יוחנן לומר שברייתא זו לא נשנית על ידי החכמים [כמשתמע מרש"י בסוגייתנו], אלא כוונתו לומר רק שברייתא זו לא נפסקה להלכה מפני שתנאים אחרים חולקים עליה.
בהמשך הסוגיה יש בגמרא דיון נרחב האם באמת דעת הברייתא חולקת על כל האמוראים או שמא היא סוברת כאחד התנאים [ר' יוסי] בהלכות שבת.
2. שבת דף קו
בגמרא:
וכל המקלקלין פטורין. תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלין פטורין, חוץ מחובל ומבעיר.
אמר ליה: פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה. ואם תמצא לומר משנה, חובל - בצריך לכלבו, מבעיר - בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלין פטורין! - מתניתין - רבי יהודה, ברייתא - רבי שמעון.
מאי טעמא דרבי שמעון - מדאיצטריך קרא למישרא מילה, הא חובל בעלמא - חייב, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן - שמע מינה מבעיר בעלמא חייב.
ורבי יהודה - התם מתקן הוא, כדרב אשי: דאמר רב אשי: מה לי לתקן מילה, מה לי לתקן כלי, מה לי לבשל פתילה, מה לי לבשל סמנין.
[לגבי "כדרב אשי"- אומר תוס' שרב אשי מסביר את דעת רבי יהודה ולא שהוא סובר כמותו – תלוי אולי בעניין של "מדשקיל וטרי אליביה". אולי תוס' מתכוון שלא לפסוק כרבי יהודה?]
רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה יז:
כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל ז בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אף על פי שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.
הרמב"ם פוסק כמשתמע ממשנתנו, שגם מקלקל של "חובל" ו"מבעיר" בשבת פטור מעונש. יתכן שהרמב"ם פוסק כמו שרבי יוחנן אמר שהברייתא איננה נכונה ["פוק תני לברא"= "דטעות הוא" – רש"י, סנהדין דף ע"ב עמוד א, ואילו בסוגייתנו רש"י מפרש: "אינה משנה - דאם מקלקל הוא פטור". כנראה שרבי יוחנן היה "מוסמך" לקבוע אם ברייתא היתה "אמיתית"]. וגם אם הרמב"ם יסבור כאפשרות השניה בגמרא [יש לשאול: מי אומר את האפשרות השניה, רבי יוחנן עצמו או "סתמא דגמרא"], וכיון שעל פי אפשרות שניה זו יוצא שמשנתנו היא כדעת רבי יהודה, הרי שהרמב"ם מכריע כרבי יהודה ובמשנתנו מדובר שחבל דרך השחתה אבל אם צריך לכלבו וכד' - חייב. יוצא אפוא ש"סתם משנה" – משנתנו - היא דעת רבי יהודה והרמב"ם פוסק כרבי יהודה על פי הכלל שהלכה כסתם משנה – אפילו אם איננה דווקא במפורש כרבי מאיר. ולפי הפרשנים יוצא, שדין זה של משנתנו - שהיא דעת רבי יהודה - מתאימה לדעה של רבי יהודה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה" – חייב, ושיטתו של הרמב"ם בכל הלכות שבת היא כדעת רבי יהודה בעניין "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שחייב.
רש"י מסכת שבת דף קו עמוד א:
מתניתין ר' יהודה - דאית ליה מקלקל בחבורה פטור, ולא איתפרש היכא, ולי נראה: מתניתין ר' יהודה היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה, דאף על פי דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה - מתקן הוא אצל אחרים, ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא, משום תקון אחרים, אבל מקלקל ואינו מתקן - פטור, ואף על גב דרישא דמתניתין אוקימנא כר' שמעון, דקתני קורע על מתו פטור - סיפא ר' יהודה.
וברייתא ר' שמעון היא - דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים - לר' שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב, כדיליף לקמיה.
רש"י מציין שדברי רבי יהודה שמקלקל – חובל ומבעיר בשבת – חייב נובע מהעיקרון שלו עצמו שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.
3. בכורות נו
בגמרא:
איתיביה ר' שמעון בן אליקים לר' אלעזר: הלקוח חל על מחוסר זמן! אמר ליה: זו אינה משנה, ואם תמצא לומר משנה - ר"ש בן יהודה היא משום ר"ש, דאמר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, והרי הוא כבכור, מה בכור - קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מחוסר זמן - קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו.
על הביטוי "אינה משנה" מובא ב"מתיבתא", הערה טו שני הסברים: "לא נשנה בבית המדרש" או שברייתא "משובשת" כי רבי יהודה הנשיא לא שנאה במשנתנו.
אמנם לביטוי "אינה משנה" יש גם משמעות שלישית: ששיטת אותו תנא במשנה אינה להלכה, כמובא במסכת ביצה דף יא עמוד ב: "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה". ברור שאין הכוונה שלא גורסים את דעת בית שמאי או שדעתם משובשת, אלא הכוונה היא שאין הלכה כבית שמאי.
על הסבר המושג בסוגייתנו ראה "בית אהרן", כרך ו, עמוד נה. ושם בעמוד נה מעיר שרש"י בסוגייתנו לא מעיר כלום על ביטוי זה.
בסוגייתנו לא נראה כפרוש השלישי, שהרי אם נאמר שהמשמעות היא ש"אינה להלכה" מה המשמעות של ההמשך: "אם תמצא לומר משנה – רבי שמעון.... היא". אבל שני ההסברים הראשונים אפשריים גם בסוגייתנו.
הביטוי "ואם תמצא לומר – משנה" מופיע בעוד 2 מקומות בש"ס, ובאחת מהן בדומה לסוגייתנו "ואם תמצא לומר משנה – בית שמאי היא" ושם רש"י מסביר לפי ההסבר הראשון לעיל.
וכדאי להעיר שבמחלוקת הפוסקים גם אם דעה מסויימת "אינה משנה", דהיינו שאין הלכה כמותה הרי שאין דעה זו מבוטלת לחלוטין, אלא היא מצטרפת ליצור ספק ספיקא כנגד השיטה שנפסקה להלכה ["עין יצחק", כללי קבלת הוראות השולחן ערוך, עמוד 34].
