סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 984
"איתמר שומר אבדה רבה אמר כשומר חנם דמי רב יוסף אמר כש"ש דמי"
בבא קמא נו ע"ב
אנו יודעים שאדם שקבל חפץ לפקדון והרי הוא אמור לשמור על החפץ, חילקה התורה בין כמה סוגי שומרים. השמירה הפחותה ביותר נקראת שומר חנם, אדם שקיבל על עצמו לשמור חפץ עבור זולתו בחינם ללא קבלת שכר, סביר להניח שחיוב שמירתו אינו חיוב של שמירה מעולה. השומר החמור יותר הוא שומר שכר, אדם ששומר על חפץ עבור זולתו ומקבל שכר על השמירה, מתבקש מאיליו שהשמירה תחייב אותו יותר. האפשרות השלישית היא שואל, אדם שקיבל את החפץ על מנת להשתמש בו, וההשתמשות בחפץ היא עוד יותר מחיבת מאשר קבלת שכר על השמירה, ולכן באופן כזה מתבקשת שמירה מעולה ביותר.
בעקבות חיובי השמירה נובעים גם חיובים כספיים בחוסר שמירה, אם נתייחס לשומר חינם, התורה חייבה אותו רק במקרה שהוא פשע בשמירתו, אבל אם השומר חינם לא פשע בשמירה, ואעפ"כ נגנב החפץ או שנאבד פטור השומר מתשלומי החפץ, שהרי שמירתו אינה שמירה כה מעולה הוא הרי לא מקבל שכר על השמירה, שומר שכר לעומת זאת היות והוא מקבל שכר על השמירה עליו לשמור ביתר נאמנות על החפץ ואם נגנב החפץ או נאבד, אפ' אם הניח אותו במקום המשומר חייב השומר שכר לשלם את דמי החפץ למפקיד, אעפ"כ במקרה והחפץ יאנס ממש, יבוא ליסטים מזוין ובכח הזרוע יטול מהשומר את החפץ יהיה פטור גם השומר שכר שהרי אונס התורה פטרה, אבל המקרה השלישי, המקרה של שואל, בו כל ההנאה מהשמירה היא לשומר. השומר קיבל את החפץ על מנת להשתמש בו, שואל חייב אפ' במקרה של אונס. אלה הם שלושת הדרגות שחייבה התורה בשמירה.
מעתה נבין את המחלוקת בין רבה לבין רב יוסף, אנו יודעים שאדם שמצא אבדה חייבה אותו התורה להרים את האבדה ולטפל בה עד שימצאו בעליה, אדם שרואה אבדה ברחוב ומתעלם ממנה ולא נוטלה על מנת להשיבה, עובר על עשה של השב תשיבם לאחיך, ועל ל"ת של לא תוכל להתעלם, חייב הוא ליטול את האבדה לטפל בה להכריז עליה ולשמור עליה עד בוא בעליה. יש מקום להסתפק מהו הגדר של שומר האבדה ביחס לחיובם של שומרים, מה יקרה אם האבדה תיגנב או תאבד או כל מקרה אחר, וכאשר יבוא בעל האבדה לדרוש את אבדתו ימצא שהאבדה אבדה או שנאנסה ונשברה, וכיו"ב, האם חיובי בעל האבדה על האבדה ושמירתה הם חיובים של שומר חנם או של שומר שכר, נחלקו בזה רבה ורב יוסף, רבה סבור ששומר אבדה הוא שומר חנם ולכן חיובו אינו אלא כאשר הוא יפשע, אבל אם האבדה תיגנב או תאבד, יהיה שומר האבדה פטור מלשלם לבעל האבדה. רב יוסף לעומת זאת סבור: "כשומר שכר דמי". שומר אבדה חייב אם נגנבה האבדה או אבדה. והגמ' מסבירה, רבה אמר כשומר חנם דמי שהרי אין לו הנאה.
ברור שסברתו של רבה היא הסברה הפשוטה, כל עוד שומר האבדה אינו מקבל שכר על שמירתו אין שום מקום לקרא לו שומר שכר, הריהו ככל שומר חנם בעלמא. ורב יוסף שסובר שדינו כשומר שכר דמי, מפני שמרוויח מלתת פרוטה לעני. אדם שעוסק באבדת חברו אם מדובר בשטיח והוא שוטח את השטיח ומאבק אותו לצורך בעל האבדה או אם האבדה היא בעל חי שצריך לכלכל אותו, ותוך כדי העיסוק באבדה יבוא עני אל שומר האבדה ויבקש צדקה, יהיה פטור שומר האבדה מלתת פרוטה לאותו עני, זאת משום הכלל עוסק במצוה פטור מן המצוה, שומר האבדה עוסק כעת במצות השבת אבדה משום שעליו לשמור על האבדה כדי שתהיה שווה לערך שהיתה בשעת האבדה, והעסוק הזה פוטר אותו מלתת צדקה לעני. נמצא שבעצם כל שומר אבדה מרוויח משמירתו, שהרי שמירתו פוטרת אותו מלתת צדקה כל זמן שהוא מתעסק באבדה, ועצם הפטור מנתינת צדקה נחשב לשכר. וכיון ששומר האבדה מקבל שכר עליו לשמור על האבדה כשומר שכר ולא כשומר חנם.
תוס' במס' שבועות שואלים על דברי גמ' אלו קוש' חריפה: במס' שבועות בדף מד: מובאת המח' בין רבה לרב יוסף. שואלים תוס' בכמה מקומות בש"ס הגמ' קובעת שמצוות לאו להנות נתנו, קיום מצוה לא נחשב להנאת הגוף הרי זו הנאה רוחנית גרידא. קבלת עול מלכות שמים, אדם שנדר הנאה ממעין והוא נזקק עכשיו לטבילה לצורך מצות טבילה אם לא מדובר בימות החמה בם הוא נהנה מן הטבילה הנאת הגוף, מותר לו לטבול במעין למרות שע"י המעין הוא מקיים מצוה, והרי הוא נדר לא להנות מן המעין. אנו אומרים קיום המצוה גרידא לא נחשב להנאה אין כאן שום הנאה גופנית, כך גם אדם שנדר הנאה לא להנות מחברו מותר לו לשמוע מחברו תקיעות בראה"ש למרות שע"י שמיעת התקיעות הוא לכאורה נהנה מחברו, הוא הרי עכשיו קיים את מצות תקיעת שופר ע"י אותו חבר ממנו הוא נדר הנאה, בכל זאת מותר הדבר מן הסיבה שמצוות לאו להנות נתנו, כל זאת בתנאי שלהנאת המצוה לא תתלוה גם הנאה גופנית, אם ביחס למודר הנאה מן המעין אמרנו שמותר לו לטבול טבילה של מצוה, מגבילה הגמ' את ההתר לימות הגשמים שם אין הנאה בטבילה מלבד הנאת המצוה, ולכן מותר לו לטבול רק בימות הגשמים ולא בימות החמה. שואלים על כך התוס' אם אנו אומרים שכל אדם שעוסק במצוה כשהוא נפטר ממצות צדקה נחשב הדבר כאילו הוא מרויח כסף, א"כ אסור לכאורה למודר הנאה מחברו לשמוע תקיעה של מצוה בר"ה ואסור היה למודר הנאה מן המעין לטבול במעין גם בימות הגשמים, משום שבשני המקרים מתלווה הנאת הגוף להנאת קיום המצוה, בר"ה בשעת תקיעת שופר אם יבוא עני לבקש פרוסת לחם או כל שרות אחר מן השומע נמצא השומע תקיעת שופר נהנה מן התוקע לא רק בקיום המצוה אלא גם בחסכון הפרוטה לעני, כך גם המודר הנאה מן המעין כל עוד הוא טובל הוא פטור מלתת לעני צדקה, א"כ נמצא שהטובל נהנה מן המעין הנאה גופנית מלבד ההנאה של קיום המצוה, והדבר צריך להיות אסור, ואם נסיק מתוך הגמ' במס' ר"ה שהנאה זו של חסכון בפרוטה לעני אינה נחשבת להנאה שוב לא נבין את דברי רב יוסף האומר שכל שומר אבדה נחשב לשומר שכר משום שהוא חוסך את הפרוטה לעני, ואם חסכון זה יכול לשוות לשומר אבדה שם של שומר שכר צריך היה חסכון זה לאסור על המודר הנאה לקיים שום מצוה אם קיום המצוה בא לו ע"י הדבר ממנו הוא נדר הנאה.
תוס' מתר' בזה"ל "וי"ל דשאני שומר אבדה ומשכון דכמה פעמים שמתעסק בה לשוטחה ולהצניעה ויפטר מליתן לעני אבל בתקיעת שופר ובטבילה ממעין יכול לכוון לתקוע ולטבול במקום שלא יבוא שם עני באותה שעה".
בספר שפת אמת על מס' ר"ה בדף כח. מופיע תרוץ על קושייתם של התוס'. הבה נתבונן במקרה של המודר הנאה מן המעין או מן השופר, מה קורה לאותו מודר הנאה כאשר הוא שומע תקיעת שופר מחברו או כאשר הוא טובל במעין ומופיע עני, תוס' סבורים שאותו אדם נפטר מלתת פרוטה לעני זאת משום שהוא עוסק במצוה והעוסק במצוה פטור מן המצוה. טוען השפ"א שאדרבה משום החשבון של התוס' יורדת הקושיה, ברגע שאותו טובל במעין, או אותו שומע תקיעת שופר, עובר עבירה של מודר הנאה מחברו משום החסכון, הוא מאבד את הפטור מלתת את הצדקה שהרי מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, אותו שומע תקיעת שופר אילולא יתן לעני את הפרוטה, הוא מקייים מצוה יחד עם עבירה, וכאשר מקיימים מצוה יחד עם עבירה קיום המצוה מתבטל, ושוב אין לו את הכסוי של העוסק במצוה שיפטור אותו מן המצוה של צדקה, נמצא שאם יבוא עני אל אדם ששומע תקיעת שופר ממי שהוא מודר הנאה ממנו, או כאשר יבוא עני ויבקש צדקה ממי שטובל במעין כשהוא מודר הנאה מן המעין, יאלצו התוקע והטובל להפסיק את העיסוק במצוה וכן לתת פרוטה לעני, משום שאם הם לא יתנו לו פרוטה הם ימצאו נהנים, וימצאו עושים מצוה הבאה בעבירה, וברגע שהמצוה באה בעבירה שוב אין להם שום פטור מלתת צדקה, ואם באמת החשבון נכון שוב אין שום שאלה, ברור שלמודר הנאה מחברו מותר לשמוע ממנו תקיעת שופר, משום שאם יבוא עני הוא לא יחסוך את הפרוטה, הוא יאלץ כן לתת את הפרוטה כדי להמנע מן המצוה הבאה בעבירה, ואם הוא יאלץ לתת את הפרוטה שוב אין כאן שום הנאה ולכן התירו למודר הנאה מחברו לשמוע תקיעת שופר, או למודר הנאה מהמעין לטבול בו, משא"כ בשומר אבדה שם אין אנו מדברים על מי שמודר הנאה, אנו מדברים על אדם פשוט שמצא אבדה, אדם זה אם הוא יעסוק באבדה ויבוא עני הוא באמת יהיה פטור מלתת את הפרוטה לעני שהרי הוא עוסק במצוה, סבור רב יוסף אם כך שיש לחייב את השומר אבדה ככל שומר שכר הוא הרי חוסך לעצמו את הפרוטה.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
